קורות חיים
בנם של סוזן ואברהם. נולד ביום ט"ז בטבת תשכ"א (4.1.1961) ברמלה, בבית החולים "אסף הרופא". אח בכור לארבעה אחים: מיכאל, חפי (חפציבה), אורלי וחגית.
רפי גדל במשפחה חמה ואוהבת. בילדותו המוקדמת גרה המשפחה עם הסבא, בשכונה ותיקה בלב רמלה שכונתה "גטו". כבר אז למד רפי את השפה הערבית המרוקאית ואת מנהגי העדה. הוא ידע להצחיק ולחקות במרוקאית את שדרני החדשות. משמלאו לו ארבע עברה משפחת לוי לרחוב אברהם הלל בעיר. גן הילדים היה סמוך מאוד לביתו, ובכל פעם שנמאס לו מיום הלימודים בגן הוא נהג לטפס על גדר הגן ולהשתחל הביתה מהחלון. אחיו מיכאל למד בעקבותיו את השיטה. לאורך השנים גדלו השניים ביחד, עם חברים משותפים.
רפי התחנך ברמלה ואהב אותה. בבית הספר היסודי "בן צבי" הוא היה תלמיד חרוץ ומצטיין, שאהב לקרוא ספרים כבר בדרך מהספרייה הביתה. אך בתיכון "עמל א" פרק עול והפך ל"המלך של עמל" – כך כינו אותו תלמידים בזמנו ופחדו להתקרב. בסוף כיתה י"א החליט לעבור לתיכון האקסטרני "רון" בתל אביב. למרות פער של כשלוש שנים הצליח להשלים את הלימודים ולסיים עם תעודת בגרות כמעט מלאה. את הבחינות החסרות השלים אחרי השירות בצה"ל.
כנער השתתף בשעות הפנאי בפעולות של תנועת "הצופים" ושיחק כדורגל עם ילדי השכונה על חלקת הדשא שמאחורי בניין המגורים. המשחק הפך לחלק בלתי נפרד מחייו, הן כשחקן חובב והן כאוהד של הפועל רמלה. מאוחר יותר – היה לאוהד של בית"ר ירושלים.
לקראת מועד הגיוס היה ברור לו שהוא מתנדב לחיל קרבי. ואכן, ב-5 באוגוסט 1979 התגייס לשירות חובה בהנדסה קרבית. רפי היה מגיסט, חייל מצוין ואהוד. תפקידו האחרון בשירות חובה – רב סמל פלוגתי (רס"פ). הוריו דאגו לו מאוד והתאכזבו כשלא היה מגיע לשבת, אבל הוא עצמו מעולם לא התלונן אפילו אחרי שלושה שבועות מחוץ לבית, מפני שחשב כי זה מובן מאליו שיש להגן על הארץ. כשעמד להשתחרר פרצה מלחמת "שלום הגליל" ושירותו הוארך בשלושה חודשים. רפי איבד חברים רבים במלחמה ובעצמו ניצל ממוות לא פעם.
לאחר שחרורו עבד כמאבטח. בשירות מילואים בשנת 1983 התמנה לסמל מחלקה 1 בפלוגת חיל ההנדסה (פלחה"ן) שנוסדה אז. הוא היה חבר למופת, חייל אמיץ בעל כושר שיפוט מעולה, מפקד שהוביל את החיילים למשימות רבות בתשע-עשרה שנות השירות במילואים, והיה ל"אבא של הפלוגה". בפלוגת המילואים מילא תפקידים שונים, ממ"כ עד מ"מ. ארגן את הפלוגה וטיפל גם בבעיות החיילים שלא היו קשורות לשירות בצבא. אחד החיילים שלא רצה להתגייס למילואים והיה צפוי לעונש מאסר, ננזף על ידי רפי שהתנגד מאוד להשתמטות, ולבסוף התייצב לשירות.
חבריו למילואים מספרים על האווירה ששׂררה בפלוגה: אקשן בשטח ובבסיס עצמו, משחקי קלפים, צחוקים, שירים וריקודים. בלילות הסיור התחרו מי מכיר יותר מערכונים של "הגשש" ו"זהו זה". עם כמה מהם ניהל רפי שיחות מלב אל לב בשעות של שמירות משותפות. באימונים הוא תמיד היה מאוד ברור ברשת הקשר. בפתיחת ציר לא ויתר על גישוש. התאמץ, התלונן על הסיגריות שהורגות אותו וחזר לרכב הצה"לי בחיוך מנצח. עקשנות הייתה אחד הצדדים החזקים אצלו. אפשר היה לדבר איתו על הכול, מהקטן לגדול, מהפשוט ועד לרמה הפילוסופית. יכולתו לדבר עם כל אדם אפשרה לו להגיע לכל האנשים בפלוגה. באצילותו ידע איך לבצע את תפקידו ולהורות על ביצוע המטלות בלי הנחות ומבלי לפגוע באיש. אנשיו העריכו אותו בשל כך. לפעמים שמעו אותו מתווכח עם המ"פ מתוך דאגה לחיילים. מבחינה מקצועית הפלוגה פרחה בתקופתו כרס"פ. באינתיפאדה שירת בשכם. רפי היה אדם הוגן ואנושי. גילה סמכותיות וכבוד כלפי הערבים, תושבי המקום, ורכש את כבודם: כשהוא היה ברכב לא זרקו עליו אבנים.
מילדותו היה נבון מאוד ובבית נחשב לחכם מבין האחים. כבן בכור וכאח למיכאל, לחגית, לאורלי ולחפי (חפציבה), היה רפי דומיננטי במשפחה, חוש ההומור שלו שלט מסביב לשולחן בערבי שבת ובחגים – הוא היה המצחיקן של המשפחה. היה אח נערץ, מודל לחיקוי וחבר שאפשר לפנות אליו בכל בעיה וצרה, אוזנו קשבת, ידו מושטת לעזרה. תמך באחיותיו שיסיימו את לימודיהן בתיכון, דרש שיתגייסו לצה"ל ולא יסתפקו בשירות לאומי, עודד אותן שיקימו משפחות. אהבתו לצבא השפיעה על כל בני משפחתו. הנתינה הייתה חלק ממנו והוא הִשרה תחושת ביטחון, כמי ששומר על כולם בכל מצב.
בשנת 1996 התחיל רפי לעבוד במפעל תרופות בבת ים. ב-1 ביולי 1997 נשא רפי את נילי. אור חדש זרח בעיניו, החיבור ואהבת הנפש בינו לבין נילי מילאו אותו. אחיותיו מתארות אותו מאוהב כמו בגיל שש-עשרה. "ראינו את רפי השלם," הן מעידות, "הוא הגיע לנחלה, מצא את האישה שרצה כל חייו, ומאז פרח בכל התחומים." רפי התייחס לבנה של נילי, שחר, כאל ילדו שלו, אהב אותו מאוד והיה חברו הטוב. השפעתו על שחר ניכרה כשזה החליט להתגייס לחיל קרבי. שחר מספר: "גם עכשיו אני מרגיש שהוא איתי, אני יודע מה הוא עונה לי והוא מייעץ לי. בכל פעם שנסענו איתו לטיול ידענו שאיתו אין מה לפחד, אף פעם לא הולכים לאיבוד." המשפחה נסעה לטיולים רבים יחד. כל הדרך היו מספרים בדיחות ומתגלגלים מצחוק מכל שטות, שרים ומשתעשעים כשרפי כאחד הילדים. גם את אחייניו הִרבה לחבק ולהצחיק.
מסלול קידומו במפעל התרופות בבת ים היה מהיר: מעובד ייצור במחלקת הטבליות למנהל המחלקה תוך שנתיים. בהמשך קודם לניהול מחלקת תפ"י (תכנון פיקוח הייצור). לבקשתו שלחה אותו החברה ללימודי הנדסת תעשייה וניהול. "רצונו ללמוד, וההמלצות החמות שקיבל, שכנעו אותי שמדובר באדם שמשקיע בעבודתו ושיש לו היכולת והרצון לקדם את עצמו ואת החברה שבה הוא עובד," מעיד מנכ"ל החברה. "מהר מאוד הבנתי שעולם התעשייה של 'סם-און' נמצא בידיו המסורות והמקצועיות של רפי ובתחום הזה אין לי מה לדאוג, מה שאִפשר לי להשקיע יותר במחלקות אחרות."
מנהל ייצור שמעון איבזו: "רפי היה אדם צנוע, לא אהב להתבלט – לא בלבוש ולא בהפגנת הידע שלו בישיבות – אף על פי שהיה לו ידע רב, ולו רצה יכול היה להפגין עליונות מול אנשים אחרים במערכת, אך לא עשה זאת." רפי היה חכם, יסודי עד הפרטים הקטנים ובעל ידע עצום בתחומים שונים וקשה היה להתווכח איתו. יחד עם זאת הוא מעולם לא התנשא, והיה לו חשוב שגם אנשים בסביבתו ירכשו השכלה, יתקדמו ויהיו מאושרים. הוא ידע לפרגן.
אריה, אחד מהמנהלים בחברה, מספר על רצונו העז של רפי להצליח ועל נכונותו להשקיע ולהתפתח: "הוא התגלה כבעל תפיסה מהירה, הן מבחינה טכנית והן מבחינה עיונית. כדי לנצל את כישוריו של רפי הוחלט לשלב אותו בצוותי ייעול שהוקמו במחלקות אחרות... כשהיה צורך לשפר תהליך ייצור של מוצר מסוים ראיתי כיצד עיניו של רפי בהקו מרוב התלהבות... כיצד עובד הראש הפתוח שלו ואיך הוא קולט במהירות את התהליכים..." החלטותיו נשענו הן על הנתונים שאסף הן על הניסיון והידע שצבר, בשילוב ההיגיון הבריא שלו. בשיטתיות האופיינית לו הוא עסק בין היתר בהטמעת תהליך המִחשוב בייצור.
מצבי הרוח שלו בעבודה הושפעו מתוצאות המשחקים של בית"ר ירושלים. כאוהד נלהב צפה במשחקים במגרשים או בבית דרך הטלוויזיה, באותה מידה של רגש ומעורבות. במשך שבועיים ריכז את התכנון והארגון של משחק כדורגל בחברה – שיווק מול תפעול וייצור – ולאחר מכן הוציא מכתב סיכום שתיאר בסגנונו השנון את כל מהלך המשחק לפרטיו ופירש את המשחק במקצוענות. באירוע עצמו שיחק כמו כולם, כדברי יונתן בר: "רפי תמיד עשה דברים מאחורי הקלעים, בלי לעשות לעצמו פרסום."
בימים עבד ובערבים למד רפי לתואר הנדסאי תעשיה וניהול במכללת "אפיק" בראשון לציון. הוא השקיע בלימודים את כל כולו, וגם אם בתחילת הדרך חש חוסר ביטחון כיוון שעבר זמן רב מאז שהיה תלמיד, עד מהרה הפגין ידע והבנה גדולים מהסטודנטים הצעירים. הוא הגיע לציונים הגבוהים ביותר בכיתה, וכשדיבר שָׂררה דממה בכיתה והמורה העניק לו את מלוא תשומת הלב. גם לסטודנטים היה חשוב לשמוע את שהיה בפיו. לפעמים היו מבקשים ממנו בסוף השיעור שיסביר מה שלא היה ברור.
בסוף חודש פברואר 2002, בתקופת אינתיפאדת אל-אקצה, התנדב רפי לשירות מילואים אחרון בשומרון. כרס"פ הפלוגה הוא הגיע לחפיפה עם מחליפו. אחיו מיכאל: "רפי נהנה משירות המילואים שלו והבין את חשיבותו. הוא יכול היה לבטל את המילואים האחרונים שלו בגלל בחינות בלימודים, אך התעקש להישאר ולעזור לחבריו." כתמיד, נסע עם יוני עושרי, הם הוצבו במחסום מצפון לעפרה, בדרך לשכם. השניים ישנו זה לצד זה, אכלו ביחד, חברים מהטירונות שהפכו לקרובים כאחים. רפי שובץ בשמירה בין השעות שתיים לשש בבוקר, אבל הזיז את המשמרת כדי להיות עם חבריו בסיור האחרון שלו במילואים.
בי"ט באדר תשס"ב (3.3.2002), בשעת בוקר מוקדמת פתח מחבל באש לעבר המחסום בצומת המשטרה הבריטית, והרג עשרה אנשים – חיילים ואזרחים. רפי וחייליו ממחלקה 2 הוזעקו למקום. רפי לא לבש את האפוד. בקשר נשמע אי סדר ורפי תפס מנהיגות. כשהגיעו ראו את האנשים שוכבים ירויים על הכביש, והחיילים בג'יפ ממוגן הירי אמרו לו: "רפי, אל תצא." שקט שרר מסביב ורפי פקד: "רק אני יוצא." יוני סיפר: "בלמתי ורפי פתח את הדלת, דָּרך את נשקו וברגע שהניח את רגליו על הקרקע – נפל... הוא לא חשב על עצמו באותו רגע וזה מה שעלה לו בחייו." החלטתו העידה על נחישותו. הוא רצה לעזור לפצועים. אך המחבל היה שם עדיין, הסתתר על הגבעה שמעל למחסום, וירה בו כדור בודד. רובה הקרבין התפוצץ והמחבל נמלט לשטח הרשות הפלסטינית. רפי היה האחרון שנפגע מהיריות. שנתיים וחצי מאוחר יותר נתפס המחבל ונשפט לאחד-עשר מאסרי עולם.
בתקרית נהרגו: סרן אריאל חובב, סגן דוד דמלין, רס"ל ערן גד, רס"ל כפיר וייס, רס"ל אברהם עזרא, רס"ל יוחאי פוראת, והאזרחים – סרגיי בטורוב, ודים בלגולה ויצחק דידי. ארבעה אנשים נוספים נפצעו בתקרית.
בן ארבעים ואחת היה רפאל (רפי) לוי בנפלו במהלך פעילות מבצעית. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברמלה. הותיר אחריו אישה, הורים, אח ושלוש אחיות. הועלה לדרגת רס''ר לאחר מותו. בכיתוב האישי על מצבתו נחקק: "רפי, תהיה בלבנו עד היום שבו יפסיק לפעום."
הדיפלומה בהנדסת תעשייה וניהול ותואר ההנדסאי הוענקו יום לאחר נפילתו.
נילי רעייתו ספדה: "בבית היה רפי עוגן יציב וחזק... עודד אותי להאמין בכישוריי ולפתח אותם, וטיפח בי את האמונה בעצמי כאדם... רפי ידע לפרגן וחשוב היה לו שהאנשים בסביבתו יהיו מאושרים, יתקדמו בחייהם ויצליחו... הוא היה כל עולמי וכזאת הייתי בשבילו."
הפיגוע גרם לשבר גדול בפלוגת המילואים, מחלקה שלמה כמעט נמחקה. מפקד הפלוגה משה גרינברג סיפר: "רפי היה לא רק מוותיקי הפלוגה, אלא הוא היה גם אחד ממקימיה. הוא התעקש למלא תפקידים מבצעיים. הוא לא היה קצין, ובכל זאת תפקד כמפקד מחלקה במשך מספר שנים." הוא ספד לרפי: "נקשרת לפלוגה והפלוגה נקשרה אליך... נפלת בקרב כלוחם כאשר ירדת מרכב הסיור לסייע לחבריך שנפגעו. וכך נזכור אותך תמיד."
חיים אשכנזי הונל, חייל מילואים, ספד לו בערב זיכרון שנערך בפלחה"ן לששת הנופלים בפיגוע: "...אנו חייליך התגאינו שאתה רפי המפקד שלנו, גם בצבא וגם אחר כך בבית כשסיפרנו חוויות מהמילואים."
ביום הפיגוע עצר מפעל התרופות ולא המשיך לעבוד. "רפי היה מוכשר ומסור, נעים וחברותי." אמרו חבריו לעבודה. התכניות בחברה לגביו היו רבות. חסרונו ניכר כעמוד התווך של הייצור, אך בעיקר כחבר. חיוכו ונוכחותו שיפרו תמיד את מצב רוחם של העובדים. רפי היה איש צוות, מוכן תמיד לעזור ולתרום. עובדי החברה, בייצור ובהנהלה כאחד, פנו אליו להתייעצות ולעזרה, מפני שהוא ידע להתבונן בבעיה מכל הכיוונים ולהציע את הפתרונות הכי טובים. הוא היה החוליה המקשרת בין הייצור לבין שאר המחלקות וההנהלה.
במלאת שנה למותו הפיקה נילי סרט לזכרו של רפי והוא הונצח גם בסרט שהפיקה יחידת הפלחה"ן לזכר ששת חלליה שנפלו באותו פיגוע .