ערב יום הזיכרון. אנו - המשפחות השכולות חיות בעצב רב, בכאב שאינו עוזב וגעגוע בלתי פוסק. ואתם בערב זה מרגישים ושותפים לרגע, את הכאב הזה. חמישים ושמונה שנה עברו מאז הוקמה מדינת ישראל. הזיכרון עבור כלל אזרחי מדינת ישראל הינו כללי. ולנו - הזיכרון אישי, פרטי.
דרור הי"ד, היה ילד מלא חיים שידע למצות כל שנייה. תמיד היה מוקף בחברים, שופע עיסוקים וממהר להספיק כמה שיותר.
דרור, שהיה לוחם בצבא, נהרג לפני שלוש וחצי שנים בקרב ב"ציר המתפללים" אשר בחברון כאשר אנשי הג'יהאד האיסלמי זנבו וניסו להרוג את אנשי קריית ארבע כשהם חזרו מתפילת מעריב במערת המכפלה בערב שבת קודש פרשת "ויצא".
החיים ממשיכים, ואני לא הבנתי איך? איך הכול ממשיך בשגרת חיים יומיומי כאילו לא ארע דבר. כי עבורנו, בני המשפחה מחוגי השעון נעצרו.
לא קל להחליט להמשיםך לחיות. הבית והמשפחה תמיד סיפקו לי, כאם, כל מה שהייתי זקוקה לו. אחרי אסון כזה הצעקה היא גדולה וכל הויית היקום הופכת להיות משנית. השתדלתי להדחיק את השאלות שיכולות היו לשגע אותי כמו - למה זה קרה? למה דווקא דרור, שהיה כל כך קרוב להגשמת שאיפת חייו להיות מפקד הצנחנים? ניסיתי להרחיק ממני כעסים כדי שהם לא יפרקו אותי מבפנים.
שלושים ותשע שנים חלפו מאז נפלו אחי שמעון ושלמה הי"ד במלחמת ששת הימים. שמונה-עשרה שנים עברו מאז נפטר מצער אחי הצעיר יוסי, שלוש וחצי מנפילתו של דרור הי"ד, ושנה ששי בני השני איננו.
אבל זה לא ממש מדוייק לומר שהם אינם איתנו - כמו שאר אחינו ואחיותינו בנינו ובנותינו שנפלו, כי האין שלהם הפך להיות מוחשי וקיים כחלק מחיינו בעצמה גדולה. והחוסר שלהם הוא הנוכחות החזקה ביותר בלבנו. והזמן הבלתי מובן, חורט בו את הזיכרון ולגמרי לא מקהה את הכאב!
מרדכי שפר הי"ד כתב...
כאילו היה הרמז נבט
ולא היה
כאילו לא עברה שנה ועוד שנה...
ולא הייתה
נשאר רק המבט מחייך
נשאר ויש
נשאר רק כתמונה
נשאר רוגש
ולכן, כל מה שאין
הוא עדין - יש.
יהי זיכרם ברוך!