שוב אנחנו כאן, ביחד. משפחה, חברים, מפקדים ופקודים. משפחה אחת גדולה, מלוכדת, תומכת וכל כך כואבת. זוכרת וכל כך חסרה. חסרה את דרור הי"ד.
ארבע שנים חלפו מאותו ליל שבת. ארבע שנים והזמן לא מוכיח את עצמו כרופא הטוב ביותר למצוקת הנפש ושברון הלב. החלל בלב גדל - החוסר מתעצם והגעגועים לא נותנים מנוח.
וכמה מתעתע בנו הגורל ולוח השנה. דרור נולד בכ' חשוון ועלה לתורה בהיותו בר מצווה בשבת פרשת "חיי שרה". שבת פרשת "חיי שרה" כידוע היא שבת חברון בה באים לחברון אלפי יהודים לתמוך, לחזק ולתקוע יתד ולו זמני, במקום שבו קנה אברהם אבינו, במחיר מלא, את חלקת הקבר בה קבר את שרה אמנו, הרי היא מערת המכפלה - קבר האבות.
ביום שישי, לפני חודש, הכנסנו ספר תורה על שם דרור לישיבת שבי חברון. כתיבת האותיות האחרונות נעשתה מול הסמטה בה נרצח דרור - על ציר המתפללים. אותו ציר עליו שמר דרור מכל משמר בהיותו מח"ט חברון על מנת שההולכים לשאת תפילה במקום קדוש לא ייפגעו, חלילה, מבני עוולה.
את עוצמת הכאב, הפולח כסכין, ההתרגשות וסערת הנפש אין לתאר במלים. ומי יודע, אולי צופה דרור בנו ממרום מושבו בגן עדן וחיוך של שמחה נסוך על פניו השלווים - חיוך של נקמה בגויים. "אל נקמות ה'". 'את גופי הכנעתם אך את רוח העם ומסורת האבות לעולם לא תשברו!'
ארבע שנים ארוכות עברו על כולנו והחיים - לכאורה - ממשיכים במסלולם. אנו מחזיקים איש ברעהו, שומרים אחד על השני, אוהבים ותומכים בילדיהם של דרור ושי. ואני, שמסכת חיי רצופה שכול ואבדן, מוצאת שהאמונה שבערה בדרור ואהבתו לארץ, לאדמתה ולערכיה, מחשלת אותי ונותנת לי שמץ מהעוז, הנחישות והדבקות במטרה ואת היכולת להמשיך ולשאת בעול למרות המכשולים העצומים והכאב שאינם פוסקים לרגע. וכך גם, כשהלב עולה על גדותיו ודומה שאינו יכול להכיל את כל עצמת הגעגוע והכאב, אני משתדלת להמשיך באתגרים ובמשימות למען המשפחה. אני חשה לעצמי חובה קדושה לדבוק - ולו במעט - בתחושת השליחות וראיית החזון שהיו מנת חלקו של דרור - באמונה בלתי מעורערת בצדקת הדרך, בנחישות ובדבקות במטרה.
אני תפילה לבורא עולם שישמור על משפחתנו וייתן לנו הכל כדי לעשות ולקיים את המטרות שאליהן שאף דרור, בדרכו הנחרצת והייחודית.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים בלבנו לעד.