סמ"ר טוביה ינאי ויסמן ז"ל

דברי יעל בכנס התיחדות הנח"ל תשע"ז
שלום לכולם,
שמי יעל ויסמן, אלמנתו של סמל ראשון ינאי ויסמן לוחם בחטיבת הנחל.
ינאי נפל לפני שנה וארבעה חודשים בקרב מול מחבלים בשער בנימין.
ארבעה חודשים לפני שחרורו מהשירות הצבאי יצא ינאי לחופשה רגילה, חופשתו האחרונה.
ביום חמישי ט' באדר א' התשע"ו, היום האחרון לרגילה, יצאנו ינאי, נטע ביתנו בת הארבעה חודשים ואני, לערוך קניות בסופר הסמוך לביתנו בשער בנימין. במהלך הקניות נשמעו לידנו צעקות. כולם הבינו במה מדובר והחלו לברוח לכיוון השני. ינאי הסתובב, הסתכל עליי לראות שנטע ואני בסדר ורץ ללא נשק, בידיים חשופות להיאבק במחבלים. ינאי רץ, חתר למגע עם המחבלים והסיט אותם מהקרבן אותו תקפו. במהלך הקרב מול המחבלים נדקר ינאי על ידם, הובהל לבית החולים, נאבק על חייו, אך לאחר כמה שעות נקבע מותו.
על מעשה גבורתו הוענק לינאי צל"ש אלוף פיקוד המרכז.
את ינאי שלי הכרתי מגיל שנה. גדלנו ביחד ביישוב מעלה מכמש שבבנימין. היינו ביחד בגן הילדים, בבית הספר היסודי, בתנועת הנוער.
בגיל 15 הפכנו לחברים. מאז אנחנו ביחד. מעולם לא נפרדנו.
התחתנו לפני כ 3.5 שנים, כחודשיים לפני גיוסו של ינאי לצבא.
למרות הקושי לבנות בית תוך כדי שירות צבאי היה לנו ברור שינאי יתגייס לקרבי, ויסיים את שירותו כקרבי.
ינאי התגייס לגדוד 50 של הנח"ל. ארבעה חודשים לפני שינאי נפל הגיעה לעולם נטע שלנו. למשך ארבעה חודשים בלבד זכינו להיות משפחה מאושרת ואוהבת. חיכינו וספרנו את הימים לשחרורו הקרוב של ינאי, חלמנו חלומות ובנינו תכניות לחיים שאחרי, ינאי חיכה בעיקר להיות בבית. להיות אבא ובעל.
פעמים שנשאלתי האם יש בי כעס על מעשה גבורתו של ינאי,
אני חושבת שכל מי שהכיר את ינאי לא ציפה ממנו למעשה אחר, זה היה ינאי.
יותר מכך, אם ינאי לא היה רץ באותה זירת קרב, לעזור ולהגן עלינו, זה לא היה אותו ינאי שהתאהבתי בו.
הדרך שבה ינאי נפל ביטאה בדיוק את הדרך בה בחר לחיות, חיים של נתינה בלתי פוסקת לזולת, תמיד להביט לצדדים ולראות אם משהו צריך עזרה.
כזה היה ינאי.
לפני למעלה משנתיים וחצי, עם סיום מסע הכומתה של מחזור מרץ 2014, המחזור של ינאי, היינו כאן ביחד אתו ועם חבריו, משפחות גאות, מפקדים וחיילים, כולנו חשנו גאווה, כל אחד על יקירו ועל הקבוצה האיכותית שמקבלת את הכומתה הירוקה, זו שמייצגת את הצטרפות הלוחמים למשפחת חטיבת הנח"ל.
משפחות יקרות,
את סיפורו של ינאי שלי באתי לספר כאן היום.
אולם אני יודעת שמאחורי כל שם החקוק כאן באנדרטת הנח"ל מסתתר עולם ומלואו, מסתתר כאן עולמם של בנים ובנות, אח, אחות, נכד, נכדה, חייל, חיילת, לוחם, פקוד ומפקד.
מסתתר כאן סיפור של לידה והורות, סיפור של ילדות של בית ספר, אהבות, אכזבות וחלומות. מסתתרת כאן משפחה אוהבת ומתגעגעת ליקר לה מכל ואין נחמה.
ההתמודדות היום יומית של כולנו אינה פשוטה כלל ומלווה בהמון משברים ומחשבות. מחשבות על אם ועל מה היה יכול להיות אם לא. אנחנו כואבים ומתגעגעים כל יום. כל רגע.
המחשבות על יקירינו שאינם עוד אתנו, היכן הם היו יכולים להיות כיום אינן מרפות. כל יום, כל דקה המחשבה הזו אינה מרפה. על החלומות שלהם ושלנו שנותרו בגדר חלומות בלבד.
על כך שהם נותרים באותו הגיל ולא נחגוג להם יותר ימי הולדת, הם ניבטים אלינו מתוך התמונה, מתוך המצבה, מתוך הדפים הארוכים שנכתבו לזכרם, מתוך מה שהם כתבו והותירו אחריהם.
נזכור אותם תמיד מלאי עוצמה בגופם וברוחם.
עכשיו כולנו משפחה אחת גדולה.
בעצם עוד לפני כן היינו משפחה אחת גדולה ומלוכדת.
לא אשכח את הדאגה של המפקדים והחברים למחלקה לינאי החייל הנשוי, כולם ידעו שצריך לדאוג גם לי שינאי יגיע הביתה לחופשות, דאגה שגברה עם הולדת נטע.
תמיד הרגשנו שהגענו לחטיבה הכי ירוקה והכי דואגת לחייליה ולמשפחות שבבית.
עתה כולנו משפחה אחת גדולה, מאוחדת, כל מי שנמצא פה, אנחנו, המשפחות שאיבדנו את היקר לנו מכול ביחד עם החטיבה הירוקה, מפקדיה וחייליה, מי שאיבדו פקוד, חבר, אח לנשק, כולנו פה היום כדי להרגיש שמשפחה נשארת משפחה.
אני גאה במשפחתי המורחבת, משפחת חטיבת הנח"ל!