הדברים נאמרו בטקס של מ.א. מטה בנימין, ביום הזיכרון לחללי צה"ל וחללי פעולות האיבה תשע"ה
גיל-עד (מיכאל) הי"ד, בן אופיר ובת גלים, אח לשיראל, תהל, מיתר, הלל ומאור נולד בי"ט בטבת תשנ"ח בפתח תקווה, למד בבית ספר מורשה. בהיותו בכיתה ד' עבר עם משפחתו ליישוב טלמון.
גיל-עד למד בישיבת מקור חיים, והדריך במשך כשנתיים בסניף בני-עקיבא ביישוב עופרים, שם התעצמה בו האהבה לעם ישראל.
גיל-עד היה נער אחראי, מסודר, רציני, משקיען, פרפקציוניסט - בכול: בלימודים, בהדרכה, בקשרים החברתיים שהוא טיפח, באחיותיו שאותן אהב בכל לבו, וידע לפנק וידע לחבק . ואת כל אלה עטפה שמחת חיים גדולה, ולעיתים גם מין שטותניקיות נערית, ובתוך כל אלה הייתה גם היכולת ליהנות מההנאות הקטנות של החיים, לכייף, לטייל ולצחוק.
ביום חמישי, י"ד בסיוון תשע"ד , עמד גיל-עד בטרמפיאדה שליד כפר עציון עם חברו נפתלי פרנקל. שניהם המתינו לטרמפ שיקדם אותם מהישיבה לבתיהם. יחד אתם עמד גם אייל יפרח, יחד אתם עלה גם הוא לאותו טרמפ. עד מהרה הבינו הנערים כי מדובר בחטיפה. גיל-עד בעוז רוחו הצליח, מבלי שיבחינו בכך החוטפים, להתקשר לתחנת המשטרה, על מנת להודיע כי נחטפו. ח"י ימים לא הייתה ברורה התמונה, ונותרו המשפחות ונותרנו כולנו בתקופת המתנה מורטת עצבים מחד אך מלאת תפילה ותקווה ואמונה. ביום שני ב' בתמוז נמצאו גופות הנערים, ונמסרו ההודעות הקשות למשפחות. ביום שלישי, ג' בתמוז הובאו לקבורה גיל-עד, נפתלי ואייל.
דברי תלמידה מהאולפנה:
"שלחו אותנו מהאולפנה לראיין מעט את משפחתו של גיל-עד. לאסוף פרטים על מנת שנוכל להכניס אותם לתוך התבנית שבה נכתבו דברי הזיכרון לחללים האחרים.
היינו ילדות טובות. הלכנו כאילו איננו מכירות. הקשנו על דלת הבית. בת גלים פתחה. נכנסנו. ישבנו. שאלנו. ענו לנו. כתבנו. חזרנו הביתה, וניסינו לשבץ את שאספנו בתוך התבנית. המקלדת יכולה הייתה לסבול, אבל אנחנו לא. יש משהו בטקסים האלה שמצד אחד הם חזקים כל כך, דווקא בתבנית האחידה, דווקא באחד ועוד אחד ועוד אחד..., אך פתאום הטקס הזה היה לנו משימה בלתי אפשרית. הכול כנראה רגיש לנו מידי. קרוב כל כך. מוראות הקיץ הזה עדיין פצע פתוח, שותת דם. התמונות רצות לנגד עינינו, החוויה עדיין טרייה: ההודעה בווטסאפ על גיל-עד שיצא מהישיבה וטרם הגיע; שמונה עשר ימי ההמתנה, ימי ההתעלות, כן התעלות - של גיל-עד למקום שאין למעלה ממנו, אך גם שלנו, של כולנו, של כל העם הזה שהתעלה על עצמו; והעצרת הגדולה בכיכר רבין; והבשורה המרה; והלוויה. והשיבעה...
אמרו לנו לבקש מהמשפחה סיפור אופייני אחד המלמד על תכונה בולטת שהייתה בו; ביקשו מאיתנו לנסות לתור אחר החיבור של גיל-עד לארץ ישראל. אמרו שזה החוט השוזר את הטקס הזה. התקשינו. לא כי אין קשר. דווקא משום שהוא קל כל כך להגדרה, פשוט, טבעי, רק כל כך לא ייחודי... זה סיפורו של גיל-עד שנולד בארץ הזו, וחי בארץ הזו, ולמד בארץ הזו, ונסע בנתיבי הארץ הזו, ונרצח בארץ הזו, בארץ הטובה הזו שהדבש בעורקיה אך דם בנחליה כמים נוזל. ..
ביקשו מאתנו להכניס לתבנית, ולא הצלחנו, וחשבנו לעצמנו שוודאי הקושי הבלתי נסבל הזה אינו מנת חלקנו בלבד. שכמונו חשים בעצם כולכם. איש איש ביחס ליקירו שאיננו. מילות התבנית הלקונית מן הצד האחד מטריפות את הדעת בניכורן, אך מהצד האחר עצמתיות הן כל כך בתבניותן החוזרת כמוטיב ביצירה ספרותית, כמוטיב ביצירה הזו שאנו בעיצומה. יצירת עם חופשי. יצירת מדינה כאבן דרך לגאולה.