רס"ן דגן משה ורטמן ז"ל

דברים שלא ידענו על רס"ן דגן ורטמן ז"ל
אחד מבכירי הרוגינו במבצע "עופרת יצוקה"
רבקי גולדפינגר בשיחה אישית כואבת ומרוממת עם שחר, מעיין ותמה, האחים של דגן.

ביום ראשון בלילה, יום לפני שנהרג, נכנס רס"ן דגן ורטמן ז"ל לתוככי עזה. לאחר מותר התברר לבני משפחתו את שהתרחש באותו הלילה: "החיילים נכנסו לשטח האויב כשהם צועדים בטורים מסודרים וברווחים גדולים בין אחד לשני" מתאר מעיין, אחיו הצעיר של דגן. "לפתע הם הותקפו על ידי חוליית מחבלים שהסתתרה במטע הסמוך וירתה ללא הרף לכיוונם. בלי לחשוב פעמיים פתח דגן בריצה מהירה לעבר המחבלים, זיהה את מקור הירי, חתר למגע והרג את המחבלים. לאחר שהסתיים הקרב הוא ניגש לטפל בפצועים". מעיין ממשיך: "כששמעתי על כך לאחר מותו, ניסיתי להעלות בדעתי מה עבר בראשו של דגן באותם רגעי הסתערות. הוא אמנם רץ עם נשק שלוף כדי להרוג, אבל ברור לי מעל לכל ספק שלדגן היה באותם רגעים מבט טוב בעיניים".
אפשר להיות במלחמה עם מבט טוב בעיניים?
"בהחלט. בשנים שדגן למד בישיבה הוא התעמק וחקר לעומק מזה אומר להיות חייל יהודי טוב" מסביר מעיין. "הוא ניסה להבין מה נדרש ממנו כחייל כדי להיות כזה. ובאמת הוא היה איש צבא מאוד מקצועי ויחד עם זאת חדור תחושת שליחות. חייל שמאמין שהוא בא לטהר את העולם. באותם רגעים שהוא זינק לעבר המחבלים הוא היה נחוש להילחם הכי נכון שאפשר, אבל בניגוד לאויבים שלנו הוא לא פעל מתוך שנאה אלא מתוך אהבה, מתוך מסירות ומתוך אמונה עמוקה".
שחר האח הבכור מוסיף: "למרות שדגן התקדם בצבא כל הזמן והיה לוחם ואיש צבא מצטיין, במהותו הוא לא היה איש מלחמה אלא בחור עדין נפש, מלא באהבה ומאמין בטוב שישנו בעולם. אולי דווקא בשל כך הוא לחם בנחישות ובכל כוחו נגד הרוע".
דגן בן 32 במותו הוא בנם של ד"ר אלי ורטמן נוירולוג בכיר ודבי עובדת סוציאלית מוותיקי היישוב מעלה מכמש. נוסף על מעיין, שחר ותמה לדגן גם אח נוסף, כרם.
דגן למד בישיבה לצעירים של "מרכז הרב", ולאחר מכן דחה את גיוסו לטובת לימוד תורה בישיבות "אור עציון" ו"הר המור". לאחר שש שנות לימוד התגייס לחטיבת גולני והתקדם בתפקידי פיקוד עד לתפקידו האחרון, מפקד הפלוגה הוותיקה בגדוד 13.
" התקופה שבה למד בישל"צ הייתה לדגן זמן של חיפוש" מתאר מעיין את מסלול בנייתו האישית של אחיו. "בתפר שבין הישיבה התיכונית לישיבה הגבוהה דגן הלך ובירר לעצמו את דרכו בעולם, ובמהלך כל חייו המשיך בלי הפסקה ללמוד ולהתקדם. גם בתקופה האחרונה הקדיש את חופשתו מהצבא ללימודי קודש, עובדה המלמדת על אישיותו. הוא ניצל את חופשתו מהצבא ללימודים בישיבת הר המור, שכל כך אהב".

אישרו לדגן חופשת לימודים בישיבה?
"הצבא באופן פורמאלי מאפשר חופשת לימודים רק במוסדות המוגדרים אקדמיים, אבל דגן הסביר שנפשו חפצה בלימוד תורה וטען שהוא לא יכול ללמוד תורה במסגרת אקדמית. הוא התעקש לנצל את חופשתו מהצבא ללימודים בישיבה. גם לאחר שקיבל אישור אישי לחופשה בת שנתיים, הוא הגיע עד ראש אכ"א כדי להקים מסלול זהה שיאושר על ידי הצבא ויאפשר לכל חייל שירצה לנצל את חופשתו ללימודי קודש, לממש זאת. תמיד דאג לכולם ולא רק לעצמו. לאחר מותו שמענו אינסוף סיפורים על הרגישות ואהבת הזולת שהייתה חדורה בו".
מעיין שותק כמה רגעים, נושם עמוקות וממשיך" "חבר מצבא סיפר לנו שבאחד מימי שישי, בעת שירותו של דגן כמפקד פלוגה, הוא הצטרף אליו לנסיעה לבית של חייל ממשפחת מצוקה בבית שמש כדי להעביר למשפחה בשר שנשאר מ'על האש' פלוגתי שנערך בערב קודם. כשנכנס דגן לביתו של החייל הוא ניגש למקרר כדי לשים את הבשר בתא ההקפאה ונדהם לגלות עד כמה המקרר ריק. הוא עזב את הבית בחופזה, פנה לסופרמרקט הקרוב ומילא את עגלת הקנייה במצרכים. בקופה רצה החבר להתחלק עמו בעלות הקנייה, אבל דגן התעקש לשלם את מלוא הסכום מכספו. כמובן שמעולם לא סיפר על כך דבר לאף אחד. גם את היות מצטיין רמטכ"ל לא סיפר לנו, וההורים שלי גילו זאת רק במקרה".
דגן היה בעל יכולת פיקוד יוצאת דופן מציין מעיין ומנסה לתאר את אופי הפיקוד של אחיו, כפי ששמע מחייליו במהלך ימי השבעה: "מחד הוא היה קצין קשוח שדרש מחייליו מקצועיות ומסירות מעל ומעבר, אבל מצד שני הוא היה בשבילם כמו אבא. הוא דאג להם ואפילו כיסה אותם בלילה. הוא היה מסוגל לתזז את החיילים שלו, אם האמין שיש צורך בכך בכדי להעלות את רמתם המבצעית אבל בערב היה מפנק אותם בארוחה טובה".

האם גם בחייו הכרתם בעוצמה הזו שלו, או שאלו דברים שמתגלים רק לאחר המוות?
"תמיד ידענו שהוא מיוחד, אבל כעת, לאחר מותו, אנחנו שומעים מהחברים שלו ומהחיילים שלו סיפורים מופלאים ממש על מעשיו. דגן לא סיפר לנו כלום בגלל הצניעות והענווה המוחלטת שהיו לו. אותו עניינו רק העומק והמשמעות של הדברים. הוא לא היה איש של דיבורים אלא של מעשים". דגן היה כולו ענווה והתבטלות לרצון ה' מוסיף שחר. התורה פיתחה בדגן כוחות אדירים. לא הכרנו את הסיפורים הללו אבל ידענו בדיוק עם מי יש לנו הזכות לחיות. במסע הלוויה אמרתי למעיין שלא אופתע משום סיפור שיספרו לי על דגן. ידענו תמיד שמדובר בבן אדם גדול שנותן את נפשו לעם ישראל. הוא היה פשוט נשמה טהורה. בכניסה האחרונה לעזה דגן בעצם התנדב, כיוון שהיה באותה העת בחופשה, מציין מעיין. ואכן אם פרוץ המבצע בעזה התעקש דגן לחזור ולהצטרף ללחימה, אף על פי שלא היה מחויב לכך: "דגן חיכה למבצע הזה הרבה זמן, וכשהגיע הרגע הוא התייצב בלי לשאול שאלות. כששמע שרוצים למנות אותו כמפקד אחראי על כלא של עצירים מעזה שייעצרו במהלך המבצע, סירב בכל תוקף והתעקש להיכנס פנימה לתוך עזה ולהילחם יחד עם כולם. לאחר לחצים שהפעיל הוא שובץ בתפקיד קצין בחפ"ק הגדודי". ביום שני שעבר נהרג דגן ורטמן ז"ל מירי טנק של צה"ל על כוחות גולני שפעלו במחנה ג'בליה.
תמה האחות מספרת מה חשה באותו הערב כשבישרו לה על האסון: "באותו רגע קשה עלתה בעיני רוחי דמותו של דגן, וזה לקח אותי למקום של קודש, אמונה והתבוננות בפנימיות הדברים. אני מאוד מאוד כואבת את מותו של אחי האהוב והיקר אבל מבינה שה' אמת ודינו אמת.
שחר אחיו הבכור של דגן היה בשבוע שעבר בביתו במצפה יריחו כשהחלו להגיע שמועות על אודות תקלה בפעילות מבצעית בעזה: "אמא התקשרה אליי דואגת, וסיפרה לי ששמעה שיש הסתבכות בפעילות צה"ל בצפון הרצועה. ידעתי שדגן אמור להיות שם והתחלתי לחשוש. יותר מאוחר התקשר אחי, שגויס בצו 8 לגבול הצפון ואמר שקיבל ידיעה שבין הפצועים נמנה גם מפקד החטיבה אבי פלד שנפצע קל, ומפקד גדוד 13 אורן כהן שנפצע בינוני. אני שלא אופייני לי להיכנס ללחץ, התחלתי להרגיש ממש לא טוב, כי ידעתי שדגן היה צמוד אליהם בחפ"ק. אמרתי תהילים בבכי. התקשרנו לכל בתי החולים בתקווה למצוא אותו שם פצוע, אבל לצערי לפנות בוקר נשמעו דפיקות בדלת. הבנו מיד שהחששות של כולנו היו מוצדקים".

האם הידיעה שדגן נורה מאש כוחותינו מתסכלת ומכאיבה יותר?
אחי נהרג במהלך פעילות צבאית בתוך עזה. הוא תמיד אמר שנכון להיות שם ולהילחם למען עם ישראל. בעצם, דגן נהרג כשהוא חלק ממהלך שהאמין בו, ולכן הוא מת על קידוש השם. בכל מלחמה ישנן תקלות, וכמובן שמפקדי צה"ל צריכים להשתדל ולמנוע בעתיד כל תקלה, לשאוף כל הזמן לבטיחות מרבית. אבל נאנח שחר, לדעתי לבחון רק את הנקודה המצומצמת של איך בדיוק אחי נהרג זו לא הפרספקטיבה הנכונה והראויה. מה שצריך לראות זה דווקא את ההקשר הכולל של חייו. לכל אדם יש את קצבת החיים שאותה קיבל מהקב"ה, והשאלה היא מה בדיוק הוא עושה עם חייו. אנחנו יודעים שדגן מימש את חייו הכי טוב בעולם. מה שמשמעותי למשפחתי זו שאלת החיים של דגן ולא סיבת מותו. דגן השאיר אחריו מורשת. אחי ציווה את החיים לא במותו, הוא ציווה את החיים בחייו, מתעקש שחר.

כלומר?
עצם דרך חייו של דגן מהווה קריאה חשובה לנוער להשקיע בלימוד אמונה, בעבודה על המידות ובבניית האישיות. כל דבר שדגן עשה בחייו היה עד הסוף. הוא מיצה כל רגע בחיים. ככה הוא ניגש לתורה, ככה ישב על ספסל בית המדרש. דגן עמל כל חייו לבנות את העולם הרוחני שלו, ויצא להגן על עם ישראל מתוך מבט של עומק ומשמעות. חייו הם בשורה גדולה לכולנו, כי דגן הוכיח שאפשרי לחיות חיים מתוך בירור מעמיק של האמת. דגן ירד לשורשם של דברים. הוא דאג להכיר את היסודות שלנו כעם, וללא הפסק בירר מה הקב"ה רוצה מאתנו. דגן ראה בלימוד התורה ובעולם הישיבה את העיקר ואת הבסיס הקיומי שלנו. הוא שאף כל חייו לקודש.

אז איך הוא השתלב בעולם החול של הצבא?
דגן היה תלמיד חכם ואוהב תורה אמיתי. כשדגן למד בישיבה הוא היה מתמיד אדיר. יושב שעות ולומד. הוא היה מוריד את הראש על השולחן, ישן כמה שצריך, ואז קם וממשיך ללמוד. הוא האמין שנשמת הכול זו התורה, וכך הוא חי. ואם כך, גם העולם הצבאי יכול להיות קדוש. השאלה היא רק מהו ההקשר שבו האדם חי. השירות הצבאי יכול להיות עבור החייל רק אתגר אישי, הרפתקה או חובה שנכפית עליו, אבל השירות בצבא יכול להיות גם מימוש רצון ה' בעולם, וכך התייחס דגן לצבא. הוא חשב בעיון, בעומק ובקדושה גם בעשייה הצבאית שלו.
כן. כל העת אני מנסה, ללא הצלחה, להביא את האחים לדבר גם על הצד הפרטי של דגן הרווק, הרופא, לברר מה היו ההתלבטויות שלו, האם היו לו ספקות שסדקו ולו במעט את האמון במטרותיה של המערכת הצבאית שאליה רתם את עצמו, במטרות המבצע הזה, שנערך בעזה לאחר שניתנה לערבים. אך ללא הצלחה. ובעצם, אולי הסירוב העיקש הזה של האחים לדבר על דגן מנקודת המבט האישית הכל כך מתבקשת, מעיד יותר מכל גם על אופיו ועל שאיפותיו של האח החסר, ומה באמת עניין אותו. שחר מסכים לפרשנות הזו: "דגן האישי שלי הוא דגן כללי. כל מהותו הייתה מסירות לכלל ישראל שבו האמין ואותו העריך".
מעיין מסכם: "נדמה שלי שמי שבאמת מבין את דגן, יודע שההמשך היחיד האפשרי הוא להרים את הראש ולהמשיך לגדול. דגן היה רוצה שנמשיך, שנתחזק ושעם ישראל כולו יתחזק". ותמה האחות מנסה לשער מה היה אומר דגן על מותו: "כל כך ברור איך דגן היה מתייחס לכל זה, 'הלו, בונים כאן אומה!' הוא היה קורא 'ואם יש לכך מחיר אז יש'.

(מתוך עלון "עולם קטן")