מאז שנולד, היה לפנחס מקום מיוחד בנשמה שלי. הוא נולד בדיוק ביום השנה לפטירתו של בעלי, שנולד בשבת פרשת פנחס וששנים-עשר חודשי האבל עליו הסתיימו בשבת פרשת פנחס. ופנחס הרגיש את זה שהוא משהו מיוחד בשבילי. היה לו אליי יחס חם וקרוב. הוא היה מתקשר אליי הרבה, ולפעמים, כשלא היה יכול, היה מתקשר אחר כך להגיד "סליחה סבתא, שלא התקשרתי".
פנחס היה דומה לבעלי. קצת במראה החיצוני שלו אבל בעיקר בטבע הפנימי שלו. הוא היה אדם טוב. אדם טוב עם לב טוב, אוהב את המשפחה, אוהב אנשים, אוהב חברים, רוצה ללכת לכל מקום שיש בו מפגש משפחתי או חברתי. בדיוק כמו בעלי. היה לו את כל הטוב שלו. והוא היה הנשמה שלי.
הייתי מכינה עלי גפן ממולאים רק אם ידעתי שפנחס יהיה בשבת. אבל פנחס לא היה מפונק. את כל מה שאמא שלו ואני הכנו לו הוא אהב, ותמיד נתן כבוד. תמיד היה אומר: תודה רבה, זה טעים מאוד. הכל היה לו טוב ואף פעם לא היו לו דרישות מיוחדות. וכמו עם האוכל, ככה גם עם האנשים. כל אדם היה טוב בשבילו. לא הייתה בו גאווה, והוא לא היה בררן. לא בלבוש שלו, לא בעבודות שעבד ולא עם האנשים. הוא היה מתחבר עם כולם. את כל אחד היה שואל "מה נשמע?", "מה שלומך?", כמו החבר הכי טוב. אבל את זה לא צריך שאני אספר. כולם יודעים כמה זה נכון.
פנחס היה מספר לי הרבה דברים ומשתף אותי. אבל על הצבא לא היה מספר. אולי לא רצה שאדאג, אני לא יודעת. אני רק יודעת שהוא אהב מאוד את הצבא. הוא היה ציוני מאוד ואהב את המדינה. לפני הרבה שנים הלכנו ביחד ל'תשליך' בראש השנה. פנחס ראה ערבים ששמו דגל פלשתין על האוטו שלהם, התרגז ומיד הלך וצעק עליהם. אמרתי לו: מה קרה לך? אתה לא פוחד? והוא אמר שהוא לא מוכן שהם יניפו בארץ ישראל דגל פלשתין. ואז הוא ביקש ממני: סבתא, אבל אל תספרי להורים שלי. בערך שנה אחר כך, ישבנו בשבת ליד השולחן ודיברנו קצת, עלינו ועל ציונות, על מי מאתנו ציוני, ומי אוהב את עפרה, ואז סיפרתי להם את הסיפור הזה.
הייתי אומרת לו, פנחס, אני רוצה שאתה תהיה האיש הכי טוב בעולם. איש נחמד, עם אישה, עם בית. הוא אף פעם לא התרגז עלי, ורק היה עונה: "סבתל'ה, הכל יהיה בסדר". כשהייתי מברכת אותו היה עונה עם כל הלב: "א--מן!". הוא היה בא לבית שלי עם יעל, גם לפני שהתחתנו, ובערב שבת היו מלווים אותי הביתה אחרי סעודת שבת. תמיד, בכל שנה, היה בא לאזכרות של סבא שלו, בעלי. עוד מעט יעברו כבר 25 שנה, אבל השנה זה כבר לא יהיה אותו דבר.