שרה גולדה שרהל'ה לישה פישר ז"ל

"זה קרה ב 13.11.00. אמא חזרה מעבודתה כמורה להתעמלות בבית הספר מעלה לבינה. בכביש המוביל לישוב נווה צוף נצמדה מכונית לרכב שבו נסעה - ואז נורו ממנה כמה צרורות.
הכדורים עברו לנהג ליד הריסים ופגעו לאמא שלי בצוואר. מתיאורו של הנהג הבנתי שאמא מתה במקום, שהיא אפילו לא הספיקה להגיד "איי", וזה מנחם אותי, כי מוות שהוא מיתת נשיקה, מוות שרק צדיקים זוכים לו.
הייתי בעיצומו של הטיול השנתי כשהודיעו לי. ערב לפני האסון עוד דיברתי עם אמא. היא ביקשה ממני להתקשר למחרת בערב, אחרי שנסיים את מסלול ההליכה. היה נורא כיף באותו יום בטיול, היינו בנחל הקיבוצים, נכנסנו למים, צחקנו. כשחזרנו לאכסניה בפוריה הלכתי להתקלח. אחר כך ירדתי למטה והתקשרתי הביתה, כמו שהבטחתי. אבא ענה. שאלתי איפה אמא, הוא אמר: "עדיין בבית הספר". נשמע לי מוזר. השעה היתה כבר שש בערב ואמא אף פעם לא נשארת עד שש בערב בעבודה. אבא שאל אותי: "שולמית, מנהל החטיבה נמצא? את יודעת את הטלפון שלו?"
אמרתי לו שאני לא יודעת. הוא ביקש שהמחנכת שלי תתקשר אליו. בשלב זה לא חשדתי בכלום ועליתי לחדר.
"פתאום באה אחת הילדות ואמרה שמישהי מנוה צוף נרצחה. כולם נלחצו. ניסיתי להרגיע אותם. אמרתי להם שכל עוד לא יודעים מי זו, אין סיבה להילחץ. התקשרתי לרבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי), הוא תמיד יודע הכל. אשתו ענתה לי ושאלה אותי איפה אני. אמרתי לה בטיול, וביקשתי את הבת שלה, שהיא חברה שלי, אבל היא אמרה שהיא ישנה, מה שנשמע לי מוזר, כי בשעה שש בערב אף אחד לא ישן.
אז הגיעה המורה שלי ואמרה לי שאבא התקשר ואמר שאמא פצועה קשה. היא תפסה את היד שלי, החזיקה אותה חזק מאד, חיבקה אותי ןלקחה אותי לחדר של המורים כדי שאדבר עם אבא בטלפון. שאלתי את אבא "מה עם אמא?" והוא אמר: "היא פצועה קשה". שאלתי אותו שוב: "מה עם אמא"? והוא שוב אמר: "פצועה קשה". בסוף השיחה לקחו אותי הביתה. בדרך פחות או יותר הבנתי - אמא לא בחיים".

"הארון של אמא יצא מסנהדריה, ירולשים. הייתי בהלם שראיתי אותו. קשה להבין שאמא לא חיה יותר, אז התרפקתי, הרגשתי שאני עומדת להתמוטט, בכיתי המון וזהו. יותר לא הרשיתי לעצמי לבכות או להתפרק. גם בלוויה עצמה לא בכיתי, החזקתי את עצמי חזק וכל הזמן אמרתי לעצמי שאם אבכה אגיע לבית חולים. כולם חשבו שאני מעולפת לגמרי, אבל לא הייתי, הייתי בהכרה מלאה. שמעתי הכל והבנתי מה קורה סביבי. פיזית, אולי, נראיתי מותשת, כי לא יכולתי להחזיק את עצמי, אבל המוח פעל. אני זוכרת הכל. כל שניה, בהתחלה היינו בסנהדריה, שם עושים למת טהרה. לאמא לא עשו טהרה כי היא מתה על קידוש השם. אחר כך נסענו לבית ראש הממשלה. שם מול הבית, קראו קדיש לצד קבוצה שהפגינה. משם נסענו להר המנוחות. אני זוכרת שכל הזמן תמכו בי. רציתי לקרוא את המכתב שקראתי לאמא, אבל לא הייתי מסוגלת, אז ביקשתי מדוד שלי שייתן לאבא להקריא אותו. משם נסענו באמבולנס להר המנוחות, שם קברו את אמא. עמדתי ליד הקבר, אבל לא ממש קרוב, כי היו מלא אנשים. לא הרגשתי טוב ולא יכולתי לפקוח את העיניים.
אחר כך חשבתי על זה שהחיים חייבים להימשך ושהם אכן נמשכים, ושאמא שהייתה אישה שמחה, מן הסתם רוצה עכשיו שנמשיך הלאה ושנשמח כמה שיותר. זו בטח הצוואה שלה. אני גם יודעת שאמא שמחה שם למעלה על כך שלמרות הכל אני ממשיכה לנגן, לרקוד ולשיר, או לפעמים - סתם לשמוח. בהתחלה לא ידעתי אם מותר לי. בשנת אבל, הרי אסור לשמוע מוסיקה. אבל הרב איש לי לנגן, כדי שלא אשכח את התווים ומאז, אני תמיד אומרת שכאשני מנגנת שזה לעילוי נשמתה של אמא. אולי היא שומעת אותי שם למעלה והיא גאה בי. אני מאמינה שיש מלאך בשמיים ששומר עלי. אם לא היתה לי את האמונה הזאת, לא הייתי מחזיקה מעמד. אני תמיד חושבת מה אמא היתה רוצה שאני אעשה, ומשתדלת להידמות לה".
אני זוכרת שיחות שערכנו, אחותי הגדולה יוכבד ואני עם אמא. שעות ארוכות היינו יושבות ומדברות. לזה אני הכי מתגעגעת. לשמחתי אני ממשיכה לנהל תא השיחות האלה עם יוכבד, למרות שאני יודעת שזה לעולם לא יהיה אותו דבר, שלעולם כבר לא נחזור מבית הספר, נשב עם אמא ונקשקש, שלעולם כבר לא נשב איתה שעות בשבתות, עם הסבלנות האינסופית שלה.
רק השבוע נזכרנו, יוכבד ואני, איך אמא צחקה עלינו יום אחד על זה שאנחנו אוהבות את "משמר המפרץ". היא לא הבינה ממה אנחנו כל כך מתלהבות ואמרה שהיא יכולה לעשות את מה שהשחקנים עושים יותר טוב. ואז היא כיבתה את הטלויזיה והציגה בפנינו את עלילת הסדרה. התגלגלנו מצחוק כשהיא חיקתה את השחקנים שוחים או רצים על החוף. היא באמת היתה מלאה בשמחת חיים.
אחרי האסון ישבתי וכתבתי לאמא שיר. השיר הזה מסמל את כל מה שאמא היתה בעיני. והוא הולך ככה:
"אמא, אהבה וחום נתנה לכל. מעמידה במקום את האנשים עם הפרופיל הגבוה ומעלה את אלה עם הפרופיל הנמוך. אושרה בחיים היה יותר חשוב לה מעושר וכסף. אמא תמיד אמרה שהיא שמחה במה שיש לה. איזהו עשיר - השמח בחלקו. שמחתה ושירתה פרצו לה מתוך הנשמה. כנשמע שיר שאמא אהבה, הית המגבירה את הרדיו, רוקדת וצועקת את המילים של השיר. רוגע, שלווה וזמן תמיד היו לה. כשאבא היה לחוץ אמא היתה אומרת לו: יש זמן, מה הלחץ". האמונה והאחווה היו אצלה בנשמה, והיא דאגה שאף פעם לא נוציא מילה רעה או גנאי על פוליטיקאי או על איזו מורה מעצבנת. שיננה לנו כל הזמן את הפסוק ואהבת לרעך כמןך, כולנו יהודים, אחים".
מאז המקרה, בכל פעם שאני עוברת בכביש שאמא נרצחה בו, אני אומרת לעצמי שזה לא הגיוני שדווקא כאן, במקום שאני עוברת מאות פעמים ולא קורה כלום, אמא שלי נרצחה. איך זה יכול להיות? וזה לא שאני לא רגילה לחיות פה עם האבנים והאקדחים, אני רגילה. פעם, כשבאנו לחברים בפתח תקוה, הם שאלו אותנו למה אנחנו הולכים עם אקדחים כל הזמן. אמרנו להם: "זאת שגרת חיים" ופעם, כשנסענו עם אמא באוטו, היא שכחה לסגור את החלון. ואז כשהתחילו האבנים, היא סגרה אותו, הודיעה בקשר שזורקים עלינו אבנים ונתנה גז. זה לא מפחיד אותי בכלל.
שבוע לפני שאמא מתה כתבתי מכתב לראש הממשלה ובו התרעתי על המצב בארץ. בערב שמעתי תכנית שבה דיברו פוליטיקאים. שמעתי אותם אומרים שהעם והצבא שלנו חזקים ושאנחנו אנשים חכמים שיודעין מה צריך לעשות. אבל פתאום הרגשנו שהגענו למצב שאנחנו לא מוכיחים את עצמנו, וזה הביא לי את הסעיף. הייתי מוכרחה להוציא את זה. אז חשבתי על זה בלילה, ולמחרת בבוקר כתבתי את המכתב. שלחתי אותו גם למערכות העיתונים הגדולות, אבל לא קיבלתי תגובה מאף אחד - עד המקרה. פתאום, כל העיתונים רצו לפרסם אותו. זה עצוב שאנחנו צריכים למות כדי שישמעו אותנו. במכתב כתבתי:
"לעם ישראל, העם הנבחר שבו בחר הקדוש ברוך הוא להיות לו לעם סגולה, השלום והברכה. אני נערה בת 13.5, שגרה בהתיישבות יהודית ששמה נוה צוף, התנחלות הצופה לעבר לוד, רמלה, פתח תקוה, חדרה וירושלים. בביתי חונכתי על פי ערכי ארץ ישראל ותורת ישראל. אנחנו, כעם, יודעים שלנו הובטחה הארץ הזאת, הארץ היחידה שיש לנו ולא לאף עם אחר. איך ראש ממשלה, שהיה רמטכ"ל, שנלחם על אדמת ארץ ישראל ויודע עד כמה קשה היה לכבוש את הארץ, ויודע שמלחמות עולות מחיר רב של נפשות ונזק, מוכן לתת ליימח שמו וזכרו, תוך שניות, אדמות מארץ ישראל. שלום זה לא נתינת שטחים, שלום זה חיים משותפים, בהם אני לא צריכה, וכל אדם אחר לא צריך, לנסוע עם חלונות ממוגנים, עם נשק, ולהציב שומרים מסביב לישוב מפחד שירצחו אותח או שיעשו פיגועים". 20לפעמים רות, אחותי הקטנה (8) בוכה. כשהיא אומרת שהיא מתגעגעת לאמא אני אומרת לה שגם אני רוצה את אמא, אבל אין מה לעשות, לקחו לנו אותה. מה אני יכולה לומר לה, מלבד זה שגם אני רוצה אותה בחזרה? אני לא יודעת אם היא תחזור, למרות שאני מאמינה בתחיית המתים. לפעמים אני רוצה לצעוק שאני עוד ילדה ושאני צריכה את אמא שלי, אבל אני יודעת שזה לא יעזור ושאין טעם לצעוק. מי יחליף לי את אמא? אין תחליף לאמא.
אח של אמא אמר לי אחרי הלוייה שאמא הלכה לטיול ושבסוף היא תחזור, רק שהטיול הזה יהיה ארוך. אני חושבת על הדברים שלו ואני יודעת, שיום אחד, אני עוד אפגוש אותה, או שהיא - תפגוש אותי".