בס"ד
יאיר,
הי, מה קורה? איך שם? אצלנו, מוזר, אתה יודע, שנה למותך, ומוציאים לך ספר. כולם כותבים, ושרית מארגנת הכל, כרגיל.
התקשרתי אליה, ביום שישי ההוא. ישר ידעתי מה קרה, והייתי צריך להודיע לחבר'ה. אז הצלחתי להתקשר לשרית וליצחק וינברגר. אבא שלו ענה, ואחרי זה כבר לא יכולתי יותר, מצטער.
ירדתי לכפר, ומסתבר שלא הייתי לבד. באו מלא, אנשים מהישוב. שוטרים ניסו לעצור אותנו מלהיכנס, ולא ממש הצליחו. ניגש אלי איזה שוטר ענק ולא נתן לי להיכנס. רציתי כבר להתפרק עליו אז הרמתי אותו באוויר.
בערך מטר תשעים ושתיים עם חיוך ביישני, מתוק כזה, אתה יודע. ראיתי אותך מולי, במקום להתפרק עליו, פשוט תפסתי אותו, וצרחתי לו בפנים את כל 22 שנותיך. כמעט 22 שנה.
כמעט. הוא עוד עמד שם בהלם, כמה שניות אחרי שעברתי אותו, ואז חזר לניידת. הוא פשוט לא היה יכול להמשיך כשהוא שמע את מי איבדו פה. גם אנחנו לא יכולנו להמשיך, לא ככה.
במוצ"ש באנו לבקר אותך. סתם ישבנו שם, ולא ידענו מה לעשות. בנינו גלעד. ביום ראשון קברנו אותך. מלא אנשים באו- חיילים, קצינים, חברים מהמדרשיה, מחיספין- כולם.
וכולם בכו, דיברו יפה! וכמה חיילים ירו חורים בשמיים. ונגמר. חזרנו לנקודה וישבנו שם שבוע. אף אחד לא עבד, ילדים קיבלו שחרור מביה"ס, וכולם ישבו שם.
על ההרים היום מוצב צבאי- "נווה-יאיר". נשמע קצת אירוני, לא? הגבעה ששלטה על מותך, זכתה לקבל את שימך. בנקודה עצמה יש גלעד, סלע ענק, גבוה, מוצק, עם פרחים.
בלי חיוך. אני מאט על ידך, כל פעם שאני עובר שם, ועושה לך שלום. ימינה כשעולים לישוב! ושמאלה כשיורדים.
יאיר! בנינו את עצמנו ממך, כל אחד בדרכו. הספקת להרבה אנשים. כל אחד התחזק ממך. ועוד נשאר להרבה. היינו כולם מוכנים לוותר על החיזוק הזה לו רק... לו רק.
לסיום יאיר, ציטוט קטן, משיר חזק: "ואני רוצה להודות לך, על שנתת לי את הימים הטובים ביותר בחיי".
חברך
ארי קניאל.