בס"ד
דברים שכתב אלישע לזכרו של יאיר
כמעט שעברו תשעה חודשים, ולפעמים, בין החברה, מישהו שואל: "אתה באמת מאמין שיאיר איננו? אתה מאמין שזה באמת קרה?" והתשובה, באופן לא מפתיע, וכמעט כמו שציפית לתשובה הזו, היא מגיעה:" זה נראה כאילו שעבר פרק זמן שפשוט לא התראינו, כמו פרק הזמן שלפני הרצח. וכאילו יעבור פרק זמן נוסף, ונפגש שוב, כאילו במקרה, באירוע או במשהו דומה".
כך היא ההרגשה.
אך יש משהו שחזק מההרגשה הזו. וה"משהו" הזה תופס אותך כשאתה סתם לבד, מהרהר באמצע היום, בנסיעה, במנוחה בחדר, בוהה, מרחף, וזה לא עוזר. זה שוטף אותך- מה שקרה, ומה שהיה יכול להיות אילו, ואיך ולמה. ואז אתה חושב שבעצם, אתה רוצה שכך זה יישאר לעד. לא רוצה לשכוח, לעזוב ולהמשיך הלאה. אתה יכול לחיות חייך שלך, יחד איתו. הוא איתך, הוא אצלך, עמוק בפנים, אולי יותר מאי פעם.
אולי נכון יותר לחשוב, לכתוב בצורת "הוא היה"... וכדו'. אבל כל התיאורים האלו הם רק איזשהו ביטוי, איזשהו גילוי של מהות, של נקודה אחת ענקית כוללת כל שקוראים לה - "יאיר" סתם כך, בלי תיאורים. זה אומר הכל.
וזה גדול הרבה יותר מכל הפרטים. ודבר זה נכון לגבי יאיר, לא רק לאחר מותו, אלא אף עוד בחייו, כשהשם הזה צלצל, מצלצל בהזדמנויות שונות, אתה לא חושב:" אה חייכן, לב ענק" וכו', אלא סתם "חבר שלי".
וכשזה כך, זה חוצה עולמות, חיים ומוות, וזה קיים לנצח. כמו מנגינה כזו, שלא מפסיקה להתנגן, ואפילו כשהיא כבר לא נשמעת והנגנים הלכו לביתם, היא ממשיכה להתנגן, וכל דבר מסביב מנגן אותה ואפילו שכבר לא שומעים.
שיר ליאיר
מי משתקף מפנים אחרות
אלף מילים
מתנגן בינות טיפות דם
פנים שאינם שלך
כבר כתבתי לך
ומתוך הניגון
כשהוא מחייך
מילים חזקות מהדף
דמותך תעלה
גם אתה מחייך
אלף שירים כבר שרתי לך
יאיר
וכשהוא מתעצב
שיר ועוד שיר
פנים של כולם.
עצוב גם אתה
בשבילך
אך הפנים
אתה נשאר כאן
אינם שלך
לנצח ניגון