בס"ד
דברים על יאיר הי"ד - מאת אבי מנדל
כחודש וחצי לפני החתונה, אני ואביגיל יושבים בסלון שבגג בית הורי ומכינים הזמנות. הפלאפון של אביגיל מצלצל, אביגיל עונה ואומרת לי שהחברה שלה על הקו. אני רואה את אביגיל יוצאת החוצה לגג ולאחר כמה רגעים שומע קול חזק של צחוק. אני יוצא אל אביגיל לנסות להבין את פשר הסודיות ומה כ"כ מצחיק. אביגיל עומדת כשגבה מופנה אליי, אני קורא לה ומבחין לפתע שהקול הרם לא היה צחוק אלא בכי היסטרי, אביגיל לא מסתובבת, אני מבין שמשהו מאוד רע קרה ואני רוצה לדעת מה, אני קורא לה שוב.
אביגיל מסתובבת אלי בוכיה וכולה דמעות, אני דורש לדעת מה קרה, אביגיל לא מוכנה לספר לי, היא אומרת שעוד מעט מייקי יגיע והוא כבר יספר לי הכל. המוח מתרוצץ עם הרבה תסריטים גרועים, "למה את לא יכולה לספר לי", אני שואל אותה, והיא עונה לי "אני מפחדת... אני מפחדת שלא תחזיק מעמד ", "לא!" אני אומר לה, "אני רוצה לדעת מה קרה, עכשיו וממך".
- "אני מפחדת, אני לא יכולה, תחכה עוד רגע, מייקי מגיע", היא עונה, "אביגיל את מפחידה אותי, תספרי לי כבר מה קרה", "זה הרבה יותר גרוע ממה שאתה מסוגל רק לדמיין", "בבקשה תספרי לי כבר, אני לא עומד בלחץ הזה", ואז אביגיל מישירה אליי מבט ובעיניים דומעות היא אומרת לי - "היה פיגוע ליד נוה צוף", אני שואל אותה בקול שקט: "יאיר?" אביגיל מהנהנת עם הראש וממשיכה לבכות.
ברגע זה הכל קפא, הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת וכל היקום שותק, סחרחורת עזה, מנסה לייצב את עצמי, לא קולט וממאן להאמין.
הדקות הללו והדקות המעטות שבאו אחריהן (מן הסתם דקות ספורות, אך שנמשכו כנצח), נחרטו אצלי בזכרון כמו חקיקה בתוך סלע שלעולם לא אוכל לשכוח.
כשאני חושב עליך יאיר, קשה לי במיוחד לתפוס עד כמה פספסתי, הרי יכולתי לנצל איתך את הזמן שהיה לנו כחברים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית, לו רק הייתי יודע.
לא שלא היכרתי אותך מספיק כמו שהייתי רוצה, הרי היכרתי בך כמעט כל נים באישיות המאירה שלך, אבל לו רק הייתי מנצל איתך את הזמן, מחזיר לך לפחות חצי ממה שאתה הענקת לי בתור חבר, הרי אחת התחושות היותר כואבות (לבד מן האובדן) היתה ש"הי, מה אתה נעלם לי פתאום, נתת לי כ"כ הרבה ולא הספקתי להחזיר לך כמעט כלום".
זהו, עכשיו לעולם יותר לא נוכל להיות שווים, אבל בשורה התחתונה הרי זו האמת, שהרי לעיתים הייתי נדהם מרמת הנכונות וההקרבה שלך רק לתת ולתת. אע"פ שהיינו חברים כ"כ טובים, עדיין היו דברים, והרבה, שהפתיעו אותי - לא כולם זוכים לכזה יחס, ואפילו לא מחבר כזה קרוב.
אני זוכר בשבת הגיבוש שעשו לנו בחיספין, ראיתי אותך בפעם הראשונה גבוה מאוד, חזק, מרשים. אמרתי לעצמי שאתה בטח ראש הכסחיסטים במדרשיה, כאלה נתונים במדרשיה בוודאי לא מבוזבזים על דברים אחרים, חייב להיות שאתה מהחברה שמפרקים את הצורה לאלה שמתעסקים עם חברים שלהם, מהחברה במדרשיה שמשתמשים בכוח שלהם כדי להשיג את מטרותיהם. זה מצחיק, אבל ככל שאני מתאמץ להיזכר, אני לא מוצא פעם אחת שניצלת את הגוף החזק שלך למטרות רעות (או סתם מטרות), לנצל?! רע?! - מילים שכ"כ זרות לך, לא קשורות בכהוא זה לשום צד באישיות שלך.
אינני אומר שהכוח נוצל רק למטרות נשגבות רמות מעלה, אלא שלא חסרים אנשים שימצאו כבר מה לעשות עם כוח או מראה כוחני בדרך העולם וטבע ההתנהגות של אנשים, אבל אתה מטבעך היית בדיוק הפוך, היה בך טוב לב נדיר, ולפגוע לא היית מסוגל, אפילו בזבוב.
במשך התקופה מאז שנרצחת, ובעיקר בשבעת הימים הראשונים, חשבתי לעצמי, מה היית עושה אם היינו מחליפים תפקידים, איך אתה היית מתנהג, מה היית מרגיש, איך היית מגיב. הצבת לי סטנדרטים כל כך גבוהים של חברות וכ"כ רציתי להתקרב לרמת הנתינה שלך, אם לא בחייך אז לפחות במותך.
יש דברים, לצערי שעם הזמן מתפוגגים לאט לאט. כשאני נזכר בסיפורים ומיקרים ישנים שעברנו יחד, הצלילות והבהירות הולכים ומתעמעמים וזה עיקר הפחד שלי. אבל למרות הכל, יש דברים, יאיר, שחקוקים בי, כמו החיוך והצחוק שלך, הכל כך מפורסמים, רגעי שיא כמו ב"וורט" שלי שאתה היית הראשון לדעת יחד עם המשפחה הקרובה, את החיבוק שקיבלתי ממך, השמחה והאושר שהקרנת. ומאידך, בהלוויה של אריאל פלדמן ז"ל, היית כל כך שבור, חיבקת אותי חזק ובכית כמו ילד, כמו שאף אחד אחר לא בכה.
היית מאוד רגיש, יאיר. בשבוע שנרצחת, חבר בא אלי וניסה לנחם אותי קצת, הוא אמר לי שזה לא משנה איפה היו פוגעים בך: ברגל, באצבע, בכל מקרה היו מחסלים אותך, כשכולך לב, זה לא משנה איפה פוגעים, היית רגיש לאחרים הרבה יותר מאשר לעצמך (בטבעך). אני זוכר אותך בכ"כ הרבה הזדמנויות דואג לאחרים על חשבונך הפרטי, בצבא שנשארת שבת במקום אחד מהחבר'ה (בזמן שחבריו הטובים לא הסכימו), למרות שאת השבתות שהיית צריך להשאר כבר נתת בין הראשונים.
את ההתרוצצויות עבור סבתותיך כדי לעזור להן בקניות, את הזמן והעצבים שנתת בחום (הייתי איתך באחת הפעמים שסרקת את כל בני ברק וז'בוטינסקי בשביל למצוא חסה של "חסלט"), את הטלפונים הקבועים אליהן בזמן הצבא, שלא ויתרת גם כשהיית סחוט אחרי לילה לבן.
כשהיית (כמו תמיד) מאובזר באוכל הכי שווה של אמא שלך, וחבר'ה רעבים לקחו לך בצורה קבועה בלי רשות. דיברתי איתך ואמרתי לך שתגיד להם שיפסיקו, שיבקשו, ואתה אמרת לי "אני לא רוצה, אם הם רוצים שימשיכו" - לא היית מסוגל להגיד למישהו "לא".
כמה חודשים לפני שנרצחת הבאת לי מתנה, זה היה בחתונה של חבר. הגעת על מדים מהצבא, מנחם הקפיץ אותך, באת אלי ואמרת שיש לך משהו בשבילי, לא הבנתי לכבוד מה, והתברר שהבאת לי מתנת "יום הולדת" מאוחרת (חודש וחצי אחרי). קנית לי ספרון, "טוב שיש חברים" כתוב על הכריכה.
בשבעה ישבתי ועיינתי בספר ונתקלתי בגמרא המפורסמת האומרת: "שניים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם - מתים, אם שותה אחד מהם - יגיע למקום ישוב, דריש בן פטורה: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד במות חברו, בא ר' עקיבא ולמד: חייך קודמים לחיי חברך" (בבא מציעא ס"ב).
ישבתי וחשבתי מה אתה היית עושה אם היינו נקלעים למצב כזה, ובסופו של דבר לא היתה לי תשובה, הרי היית מסוגל לקחת את המים ולהכריח אותי לשתות בכל מיני טענות שאתה בכל מקרה לא תצליח לעבור את המדבר וכו'... הרי לא היה גבול למידת ההקרבה והנתינה שלך. תמיד הלב הדריך אותך, על פיו נשק דבר, אתה סרבת בתוקף להיכנע להלך החיים, לדרך העולם בה אנשים נוהגים עם כל ההתחכמויות והמשחקים, ואתה היית סרגל מלא באמת תמימה. כך האמנת והתעקשת לפעול, גם אם זה בא על חשבונך האישי ואף אם לא פעם נפגעת מזה. נהגת להגיד לי בפשטות: "אבי, כזה אני, וטוב לי עם זה".
אבל כל זה חבר והשתלב בעוצמה, בנחישות, ובכוח הרצון החזקים שהיו לך, ואיתם הלכת את הדרך שבחרת (כמו בצבא), בחוסן והעיקשות - רק חסר למי שיעמוד בדרכך או אם תיתקל בחוסר צדק ועוול.
היית אדם איתן בדיעותיך, היתה לך תמיד דעה מוצקה במכלול של נושאים. אהבת את ארץ ישראל ואת העם שלך בצורה אדירה, רצית לפעול, לשנות ולשפר - וזה חלק מהותי מהסיבה שהתעקשת להמשיך בצבא ולעלות מעלה מעלה. היו לנו ויכוחים פה ושם, ואני זוכר שני דברים שאמרת בהזדמנויות שונות, תמיד טענת שהכל מן השמים, לא נוקפים אצבע למטה לפני שגוזרים למעלה, ושלכל כדור וכדור יש כתובת ידועה מראש.
ופעם, בתקופה רוויית פיגועים והרוגים, ישבנו אתה והמשפחה שלי ודיברנו על המצב. בשלב מסויים השיחה התגלגלה ואמרת שלמשפחה דתית מאמינה הרבה יותר קל להתמודד עם שכול ולקבל אבדן של בן משפחה, מפני שעד כמה שהדבר כרוך בכאב רב, הרי המשפחה המאמינה יודעת שהכל מן השמים, הכל ברצון הבורא, ומבינה שלבן הנרצח עכשיו לא רע שהרי הוא נמצא בעולם שכולו טוב, רק כל הכאב זה עליהם עצמם, ועל כך יוכלו להתגבר עם בוא הזמן. זה מה שאמרת, בזה האמנת, ומסתבר שגם המשפחה שלך, חלק מהאמונה החזקה שהיתה לך מקורה בבית שלך.
תמיד סיפרת לי בעיקר על אביך, עד כמה אתה גאה בו. כשאמרתי שאין אדם שאני מעריץ, יש כמה אנשים שאני מאוד מעריך, אמרת לי שאת אבא שלך אתה מעריץ, את הדרך בה הוא מנהל את חייו, את הדרך בה חינך אותך ואת האחים שלך, את צורת החשיבה, האמונה. אבא שלך היה בשבילך דמות מופת לחיקוי פשוטו כמשמעו.
באיזשהו שלב חשבתי שאולי אתה קצת מגזים אבל נוכחתי לדעת שאני טועה. לאחר מותך יצא לי להכיר את המשפחה שלך קצת יותר לעומק, והבנתי שחלק גדול באישיות המאירה והמוצקה שלך הוא בזכות החינוך שקבלת מהמשפחה (ומן הסתם גם קצת מהגנים).
יאיר, למדתי ממך הרבה דברים והחברות איתך הטביעה בי אותם ושינתה אותי בהרבה מובנים - שֶכֶּן, לא בכל יום פוגשים חבר כמותך.
היית לי חבר אמת ועל כך אודה לך כל חיי.
באחת השמירות ששמרנו יחד בשעות הקטנות של הלילה, אמרת לי לסמוך עליך, שלא משנה מה יקרה, תמיד נשאר חברים טובים. אז אתה, יאיר, בתור חבר שתמיד סמכתי עליו בעיניים עצומות, יכול להיות שקט ובטוח, תמיד אשאר חבר בנפש שלך, תמיד תישאר אצלי פינה גדולה בלב עבורך, אתה יכול לסמוך עלי.