סגן יאיר נבנצאל ז"ל

בס''ד
דברי עדינה ליד האנדרטה, במלאת שנה

בננו יקירנו,
אהוב ליבנו
התאספנו פה כולנו
לכבודך, בן יקר שלנו,
עומדים אנו, ומרכינים את ראשינו
במקום שבו נלקחת מאיתנו.
נשאבת בסערה השמימה
ואותנו הלומים ודואבים הותרת
כואבים על בן אהוב שבדמי ימיו נקטף
על חיים יפים שבתחילתם נעצרים
על נעורים תמימים שלפתע נגדעים
ועל תכניות שנרקמות, שלהתממש כבר אינן יכולות.
דורכים על האדמה
שאת דמינו שתתה
עומדים מול האנדרטה
שלך כל כך מתאימה.
אבן, שמן הטבע, שכה אהבת, נלקחה
גדולה, גבוהה, תמירה ובעלת עוצמה
נחישות היא משדרת, אבל שקטה ולא צועקת.
ואת עוצמתה לרעה לא מנצלת
יאיר! בכל אלו התכונות התברכת
ולנו את הזכות להנות מהן נתת
תמיר וגדול היית, ובעוצמה ניחנת
כשבבית היית, נוכחות שידרת
וכשבמדרגות עלית וירדת את אמות הסיפים הרעדת
אך אף פעם לאיש לא הזקת
ובכח [שהיה לך] לרעה לא השתמשת!

בכל הזדמנות שיכלת
עלי להקל תמיד השתדלת,
בטחון עלי נסכת
כי באמונה ובטחון הרי הצטיינת!
ובנסיעתנו האחרונה אפילו הצלחת
את דעתי הסחת,
ולשיחת חולין אותי סחפת
וכך אנו נוסעים ומשוחחים, ומהביחד נהנים
ועל דעתנו לא מעלים, שבעוד קילומטרים ספורים
אנו נפרדים לעולמים!
את אשר יגורתי בא לי, דווקא כשהכי פחות חששתי!
כי הרי לידך בטוחה הרגשתי!
לצידך ישבתי, הכל ראיתי, אותך חשתי
אך לעזור לא יכולתי,
ראיתי, ולהאמין לא רציתי,
אבל את האמת המרה ניחשתי!
איך לפני רגע, ממש רגע
תוסס ומלא חיים היית. דיברת, צחקת,
ופתאום באחת נדמת!
יאיר! כדרך הצדיקים למרומים עלית
ולכן אנו מקווים שבכבוד הראוי התקבלת
וליד כסא הכבוד את מקומך תפשת!
מרגישה אני שאותנו לא שכחת
עלינו אתה שומר, ואותנו מלוה מלמעלה
ומליץ יושר אתה לכל האוהבים שנשארו למטה.
ואם אכן כך הדברים, שלמעלה באור גדול נמצאים,
ושנשמתך צרורה עם כל הצדיקים, אנו מעט מנוחמים.

יאיר אהובנו, זכרך אותנו תמיד ילווה ויאיר!