בס"ד, כ"ז בסיוון תשס"א (18.6.01)
דברי הספד באזכרה, במלאת שלושים להריגתו של סגן יאיר נבנצאל הי"ד
עדינה ומנחם יקירי, אני מבקש את רשותכם לפנות אל יאיר בגוף ראשון, ולשתף אותו בסערת הרגשות, שאני מיטלטל בה מאז לכתו, ולומר לו, שהוא, בעיני, סמל החיים. ומשסמל החיים איננו עוד בין החיים, החיים אינם עוד - אלא סמל.
יאיר יקירי, אני מוצא עצמי מתייחד עם דמותך כל יום, כל היום, מאז עלה המוות בחלוני ובחלומי, ונקרעת מחיי.
בעצם, התחברת אליהם, שכן, מאז אתה כמו איבר מאיברי, וכמו עצם מעצמותי, וכמו חקוק על לוח ליבי.
אני שומר על תמונותיך האחרונות כעל בבת עיני, ואני נוטל אותן עימי בכל זמן ולכל מקום.
אתה איתי יאיר, במחשבה, בכמיהה ובערגה.
אתה איתי בחדרי הלב ובזרימת הדמים.
אתה איתי בהפציע השחר, ובפצע המשחיר את היום.
אתה איתי בערבו של יום, ובתחושת ה'לעת- ערב' שבתווך.
אני יושב עתה, אל מול מניפת תמונותיך האחרונות, המונחות על שולחני. יושב ומביט, יושב ומהרהר, יושב ותוהה.
אני מביט בהדרך, אני מביט בקומתך, אני מתפעל מעוצמתך, מיופייך, מן ההקרנה והעומק שבך, ומן החיות המשתקפת מהם.
אני רואה את הידיים המונחות על המותן, בתנוחה אופיינית של הקשבה. אני חש במבט החודר, המסתקרן, זה שמבקש לומר: אני מקשיב, אני שומע, אני מגלה עניין, אני מחובר. אני כבור סוד, שאינו מאבד אף טיפה.
אני מואר מן האור שאתה מאיר, יאיר, מן העיניים הבוהקות, ומן החיוך הפנימי, המבויש משהוא, מן העוצמה שבשקט שאתה משדר, ומן הגדלות שבענווה שאתה מקרין באישיותך, והכל יחד כמו זועק, כמו מתפרץ, כמו אומר: "עוד יאיר חי, עוד יאיר חי".
שלושים הימים שעברו על הוריך, יאיר, הם שלושים הימים הנוראים.
שלושים ימים של כאב הפרידה, של עקירת הלב החי מבית החזה של אבא ואמא.
שלושים ימים של עיכול ראשוני, אם דבר כזה בכלל אפשרי - שלושים ימים קשים מנשוא.
שלושים ימים יאיר, הם גם 720 שעות, וארבעים ושלוש אלף ומאתיים דקות, וכפול 60 מזה- שניות, - של להתרגל, או יותר נכון של לא להתרגל לשקט הנורא, לדממה הזועקת, לגעגועים הבלתי נסבלים, ולבכי הבלתי פוסק, שרק כריות ההורים, הרוויות בדמעותיהם המלוחות, והלילות הארוכים חסרי השינה, יודעים לספר.
שלושים ימים, שבהם אני מביט בתמונותינו המשותפות, ואינני חדל מלשאול, מלתמוה ומלנסות להבין את הרציונל האלוקי, את תהליך קבלת ההחלטות. את ה"למה ריבונו של עולם הוא שם ואני כאן, הוא ניטל ואני נותרתי?".
עדינה ומנחם יקירי, אתם רשאים לזקוף קומתכם ולהתגאות, בהיותכם עצים עושי פרי, שכן טעמו של יאיר הוא טעמכם.
זכיתם הורים, שזרקור האור האנושי הזה, יאיר, שכשמו כן הוא, יקרין וישפיע וישריש ויותיר את חותמו ומשקלו, עד שזעקת "עוד יאיר חי עוד יאיר חי", לא תהא עוד דמיון, כי אם מציאות. שהרי צדיקים, אף במיתתן קרויים חיים.
יהי רצון שיקויים בכם "ובלע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים, אמן ואמן".
תת-אלוף ישראל וייס
הרב הצבאי הראשי