קורות חיים
בנם השני של טובה ומשה. נולד ביום ח' בטבת תשמ"ב (3.1.1982) בתלמי יוסף שבחבל ימית. אח לתשעה.
הוריו של עמיחי נמנו עם מקימי היישוב עפרה בחבל בנימין, ועברו בתקופת המאבק לחבל ימית. עמיחי נולד בעיצומו של המאבק לעצירת הנסיגה מסיני, וכשהיה בן שנתיים עברה המשפחה ליישוב עֵלִי בעת הקמתו. עמיחי גדל והתחנך בעֵלִי, נשם מילדותו אוויר פסגות של ארץ ישראל, אותה אהב, נקשר לנופיה והִרבה לטייל בשביליה.
עמיחי בעל השׂיער הזהוב ועיני התכלת, היה ילד נבון וטוב לב, שמח ורגיש, צחוקו מתגלגל וחיוכו שובבי.
במהלך לימודיו התיכוניים בישיבת 'ירושלים לצעירים' (ישל"צ) הדריך בסניפי בני עקיבא בעֵלִי ובשכונת מוסררה בירושלים. הוא השקיע בהדרכה וחניכיו אהבוהו. פעם החליט שנושא 'הפעולה' יהיה מנהיגות, ולקח את חניכיו לרחוב, העמידם לפני מעבר חצייה, ביקש מהם להמתין ולהביט היטב במתרחש. בעודם ממתינים, הצטרפו אליהם הולכי רגל נוספים לפני מעבר החצייה. הרמזור התחלף לירוק אבל עמיחי המדריך, שעמד ראשון בחזית המעבר, נותר לעמוד על מקומו ולא זז. כל שאר הממתינים במעבר החצייה – החניכים והולכי הרגל המזדמנים – עשו כמוהו. רק כשהרמזור התחלף לאדום החל עמיחי לצעוד, ואחריו כל שאר הממתינים. בתום 'תרגיל הצומת' אותו תרגל עם חניכיו פעמיים, אסף עמיחי את חניכיו לסיכום 'הפעולה' ואמר: "עכשיו ראיתם דוגמה מהחיים, איך כאשר הראשון מתחיל ללכת, כולם הולכים אחריו, ומוטלת עליו אחריות גדולה מאוד".
עמיחי אהב מאוד את בני משפחתו, שיתפם תמיד בכל התלבטות, דאג, שמר על קשר רציף עם סבתו, הוריו ואחיו. הוא נהג לקחת את אחיו הצעירים לטיולים במעיין, והיה נענה לבקשתם לספר להם סיפורי היסטוריה ואגדות חז"ל לפני השינה.
בסיום התיכון המשיך את לימודיו התורניים בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים, ובחופשת הקיץ התנדב לסייע בארגון 'קו לחיים'. בישיבת 'מרכז הרב' ואחר כך תקופה קצרה בישיבת קדומים, העמיק עמיחי לחקור והגביה לשאוף.
"עמיחי היה בחור משכמו ומעלה , מבט אחד אל אופן הליכתו ודיבורו הספיק כדי לראות בו מנהיג ואדם למופת. חיוכו התמידי, טוב ליבו ואהבתו לחבריו ולחניכיו הפכו את עמיחי לאישיות מיוחדת במינה" סיפרו עליו תושבי הישוב עלי.
כך כתב אלחנן ניר חברו על תקופה זו בישיבת 'מרכז הרב': "היינו חבורה של צעירים עם שאיפות גדולות ומהפכניות שחיפשו מקום שקט ללמוד ולחפש ולשאול. היינו מדברים המון על נושאים ברומו של עולם, ועמיחי, בעיניים הכחולות ובחוש האמת שלו לא היה מרפה, והיה שואל ותוהה ומבקש אחר הנכון, גם אם אינו קל. ולראות אותו יושב ולומד וכולו שלווה... הענווה והשקט שלא מנעו ממנו להניע אין סוף דברים, לארגן וליזום. ואחר כך התחלנו להיפגש לסדנה לכתיבה יוצרת שהעברתי לחבורה, ועמיחי כמובן השקיע וקרא וכתב, רגיש ונוגע. כי הוא היה איש ספר במלוא מובן המילה, שקרא ללא הרף..."
"עמיחי הישראלי", כך הגדיר אותו חברו דובי גרינפלד בלוויה: "ארץ ישראל הייתה טבועה בנפשך כטבע מולד. כשהיינו חברותא ב'מרכז'... אחד מהחברים התחיל לדבר איתי על מצוות יישוב ארץ ישראל... תוך כדי לימוד דרכם של 'בני"שים' שמרימים קצת את הקול. ואתה תמיד בנחת... פתאום קמת מהשלווה שלך ואמרת לי: 'ארץ ישראל זה לא רק מצווה, ארץ ישראל זה טבע!'... בהזדמנות אחרת דיברנו על רצון להתחיל לממש את הפוטנציאל הגדול שגלום בחבורה. אביגדור עמד ונתן תפקידים לכל אחד. לך הוא נתן תפקיד שכל כך התאים לך: איש החזון של החבורה... יעצת לי כל מיני עצות מהניסיון שלך ויותר מכל, הקשבת. התעניינת תמיד... אמרת: 'אני הגעתי למסקנה שהמטרה שמוצבת לנגד עיני אינה לתקן את העולם אלא לחיות אותו'".
לאחר שחברו הטוב שמואל וייס נפל במבצע 'חומת מגן' בג'נין הקדיש עמיחי את זמנו – יחד עם אהרן ואורי חבריו – לעריכה ולכתיבת הספר 'עין גנים', המספר את ההיסטוריה היהודית של ג'נין, תוך הקמת גלעד לנופלים במערכות ישראל לדורותיהם באזור ג'נין. הם נפגשו עם עשרות אנשים, נברו בארכיונים, נסעו לאזור והוציאו לאור ספר מרשים ומעמיק בתכניו ובסגנונו.
שמואל שירת בחטיבת גולני, בגדוד 'הבוקעים הראשון' (גדוד 51), ועמיחי התנדב לשרת בגדוד זה בעקבותיו. כך ביקש להמשיך את דרכו של חברו. הוא התגייס ב-31.12.2002. טירונות החל במחנה 'פלס' ושירת בגדוד 51, במחלקת בני ישיבות. עמיחי ראה שליחות בשירותו, והיה לוחם מסור ובהמשך מפקד אכפתי וקצין מצטיין. עמיחי היה איש אמת וישר דרך. ידע היטב על מה הוא נלחם, לא היסס ולא פקפק, כך גם חינך ואימן את חייליו שכה אהב.
בתקופת שירותו הצבאי חזר עמיחי יום אחד הביתה עם שלושה עצי זית, אותם קנה והביא איתו באוטובוס. הוא החליט לטעת אותם בעֵלִי ולטפל בהם, כדי לחוש מחובר בעצמו לאדמה.
עשהאל לובוצקי, חברו מאז הטירונות, כתב בספרו 'מן המדבר והלבנון': "עמיחי. חבר נפש שלא אשכח לעולם. דמותך נחקקה בתודעתי: צניעות, דבקות באמת, אהבת תורה, חשיבה מקורית ומעמיקה, תעצומות נפש, אהבת העם והארץ, חברות אמת, לוחם ומפקד נערץ. חיוך כובש מעומק הלב נפרש על פניך, ואין מי שיעמוד בקסם אישיותך וטוהר מידותיך... רוב החיילים הגיעו לטירונות בקבוצות מהישיבות, ואף שהגעת לבדך מישיבת 'קדומים', תוך ימים מספר הפכת מעורה בכל המתרחש במחלקה. היית ראש וראשון למתנדבים במחלקה, החל בתורנויות ושמירות, וכלה בנתינת כתף תחת האלונקה או מוכנות להישאר בשבת בבסיס במקום חבר. מעולם לא חשׂכת את שבט לשונך גם ממפקדי המחלקה, ועם זאת, דברי הביקורת נאמרו תמיד בחיוך ובנועם, ובדרך כלל התלוותה להם הצעה לשיפור. במקרים רבים הייתה זו ביקורת עצמית, ותמיד דרשת מעצמך לא פחות משדרשת מאחרים, ולפיכך התקבלו דבריך באהדה". המשיך עשהאל וכתב: "שמחתי לשמור עם עמיחי. כך ציפו לי שעתיים ויותר של שיחות על מגוון נושאים מרתקים: חיי הישיבה אל מול הצבא, מצב הנוער הדתי-לאומי, כיצד צריך צבא יהודי להיראות, מה אפשר לשפר בפלוגה, איך מחזקים את ההתיישבות, חידוש תורני שלמדנו, ועוד... כל נושא שעלה התפתח לדיון מעניין, ולעמיחי הייתה יכולת להעניק תובנות חדשות בכל נושא. הן נבעו גם מידע רחב, תורני וכללי, וגם מחשיבה מעמיקה ומקורית. הייתה לעמיחי יכולת לנתח אירוע או תופעה בהקשרים רחבים יותר, יכולת לדאות במחשבתו מעבר לגלוי ולברור... סייעת רבות להשכנת שלום בין החיילים. היית רגוע ושלֵו, וכאשר נתקלנו בקשיים תמיד היית זה שדאג להכניס את הדברים לפרופורציות הראויות. בסוף האימון המתקדם נבחרת, לא במפתיע, לחייל מצטיין מחלקתי".
עמיחי יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) מוקדם, ובהמשך, לתקופת לימודים קצרה בישיבת עכו, לאחריה התמנה למפקד כיתת טירונים, ומשם נסללה דרכו לקורס קצינים. עמיחי היה איש אמת וישר דרך, ידע היטב על מה הוא נלחם, לא היסס ולא פקפק, וכך גם חינך ואימן את חייליו שכה אהב.
על רקע השתתפות חיילי צה"ל בעקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, כאב עמיחי את הניתוק מחבלי הארץ ואת חוסר יכולתו להיאבק כנגד ההחלטה. הוא כתב מכתב אישי, חריף ותקיף לרמטכ"ל. הדבר הביא להשעייתו כסֶגֶן-משנה צעיר מפיקוד מבצעי, אך עמיחי תבע להמשיך לשרת כמפקד בגולני. בזכות התנגדות מפקדיו להשעיה הוחזר לאחר שלושה חודשים לפקד על לוחמים.
טוּב ליבו ואהבתו לחבריו ולחניכיו הפכו את עמיחי לאישיות מיוחדת במינה בעיניהם. סיפר הלל וידל: "עמיחי מרחביה, חברי מילדות, הוא בשבילי גיבור... פגשתי את עמיחי בערב שבת לפני הכניסה ללבנון, בבסיס בצפון הארץ. הוא היה עייף ומדיו מלוכלכים מאימונים. שאלתי אותו איך הוא מרגיש. הוא ענה: 'אני כל הזמן חושב איך לחזק את החיילים ולגרום להם להיות בטוחים בעצמם ואני מתרגש מגודל המשימה שמוטלת עלי, לְנַצֵּחַ'. גם באשמורת הבוקר בבינת ג'בֵּיל, בדרום הלבנון, תחת אש צולבת, כשקם להסתער בראש חייליו, בטוח אני שרק על זה הוא חשב. אכן, עמיחי היה ללא ספק אמיץ לב, נחוש וגיבור. אבל המיוחד בגבורתו של עמיחי, שהיא לא התחילה בשדה הקרב... עמיחי לא היה איש של צבא. נכון, הוא אהב את הצבא והיה מפקד טוב, אבל הוא היה איש של שלום ואהבה. איש של חיים. עמיחי היה תמיד מלא ברוח מיוחדת של שמחה ויצירתיות, מלא ברעיונות, בתוכניות. עמיחי אהב את האנשים סביבו ודאג להם. דאג לאחים ולחברים, וחשב כל הזמן איך ניתן לעזור לחייל זה או אחר שיש לו קשיים בבית או בעבודה... לעמיחי היה קשר אמיץ וחזק לכל הקשור לעם ישראל: ליהדות, לספרות, למורשת, להיסטוריה, ולארץ ישראל. עמיחי האמין שלנו כעם יש איזה סוד, איזה סיפור מיוחד, שיר שאנחנו רוצים לשיר בעולם, מנגינה עתיקה-מתחדשת שהיא הטעם לחיים שלנו כאן... עמיחי למד הרבה, חשב במקוריות נדירה, התעניין בתחומים רבים בענווה ובתום... עמיחי באמת היה גיבור. לא מפחד מאיש; לא מפחד לחשוב מחדש; לא מתבייש להודות בטעות; לא מהסס למחות על מה שלא צודק; לא מתרשם מכבוד ומעמד. כזה היה: פשוט וטוב, אוהב ומסור, מאמין בכל מאודו בטוב ובתקווה של עם ישראל, ומוכן להתאמץ בשביל זה..."
בתפקידו האחרון שימש עמיחי מפקד מחלקת החוד בפלוגה רובאית ג' בגדוד 51. כחודש לפני נפילתו הוענקה לו דרגת הסֶגֶן.
הקרב בבינת ג'בֵּיל הוא מסיפורי הגבורה הבולטים של מלחמת לבנון השנייה. ביום רביעי, א' באב תשס"ו, עם עלות השחר, במהלך פשיטה אוגדתית על העיירה בינת ג'בֵּיל, התקדם הכוח וניסה לפרוץ למבנה במטרה לבצע מתוכו מארב. במהלך הפריצה נתקלה מחלקת החוד במחבלי החיזבאללה שתקפוה מאחור. הקרב נערך במטע זיתים מוקף חומות אבן, ונמשך למעלה מעשר שעות ברציפות עד הכרעתו של האויב. כארבעים מחבלים נהרגו. עמיחי הוביל את מחלקתו להסתערות על האויב באיגוף מימין תחת אש כבדה מטווחים קצרים. המחבלים הסתתרו מאחורי החומות ולוחמי צה"ל – בין עצי הזית בחצר. עמיחי נפגע משני כדורים בזרועו הימנית, ובהמשך נפגע אנושות ונהרג מרימון יד שהתפוצץ בסמוך אליו. בקרב זה נהרגו עוד שבעה לוחמים ומפקדים: רב-סרן רועי קליין, סרן אלכס שוורצמן, סמל-ראשון עידן כהן, סמל-ראשון שמעון דהן, סמל-ראשון אוהד קלאוזנר, סמל אסף נמר וסמל שמעון אדגה. כשלושים חיילים נפצעו. גילויי העוז, הגבורה ,הרעות וההיחלצות לסיוע לנפגעים של לוחמי ומפקדי פלוגה רובאית ג' הגיעו לשיאים גבוהים ורשמו דף חדש נוסף בגבורה היהודית לדורותיה.
למחרת הקרב הובא עמיחי למנוחת עולמים בחלקה הצבאית של בית העלמין בעֵלִי.
סגן יעקב שמשון עמיחי מרחביה נפל בקרב בדרום הלבנון ביום א' באב תשס"ו (26.7.2006). בן עשרים וארבע היה בנפלו. הותיר אחריו הורים ותשעה אחים ואחיות: אמונה, שירה, יגאל, אורית, אליעזר, תהילה, יאיר, אברהם וברכה.
אימו אמרה בלוויה: "זכינו להיות במחיצתך לזמן קצר, ועל כך מכירים אנו טובה. קשה לדמיין את התא המשפחתי שלנו בלעדיך, את החברים בלעדיך, תחסר לנו מאוד. כשברכה, אחותך הקטנה, שמעה על האסון היא מיהרה והביאה ענף שנתת לה ועליו חרוט "אין ייאוש בעולם כלל". עמיחי, אין לנו ברירה אלא למלא את צוואתך".
הרב ירחמיאל וייס, ראש ישיבת ירושלים לצעירים שליד 'מרכז הרב', דיבר עליו בלוויה בדמעות: "... אצל עמיחי היה קודם חיוך ואחר כך היה פרצוף... היה בו איזה יושר פנימי, משהו מיוחד במינו – גם כלפי עצמו וגם כלפי הסובב, איזה מין מְלֵאוּת שְׁלֵמָה כזאת שמתוכה הוא חייך... הוא היה שואל שאלות, הוא היה מעיר הערות, מבין לפעמים שהן קשות להבנה והן מעיקות, הוא היה מחייך מתוך מבוכה, משתתף איתך בצער של השאלה שהוא שואל אותך מתוך שהוא לא יכול לעצור את עצמו מלשאול, בגלל היושר העמוק הזה שלו. אני זוכר שכשהייתי עונה לו תשובות, לפעמים הוא היה מחייך וצוחק מתוך שמחה של עומק הבנה, כזאת שלֵמוּת שזכה להבין משהו, אבל גם כשלא הבין הוא היה מחייך שהוא הבין שעד כאן הגבול שלו, ואמר: טוב, זה לא לעכשיו, זה לפעם אחרת... הוא למד תורה בכזאת שאיפת שלֵמוּת פנימית, לא בגלל שצריכים... בגלל שהדברים האלה חסרי הבנה וצריכים להגיע אליהם... "
הרב אלי סדן אמר בלוויה: "עמיחי, עמי-חי, שמך נאה לך ואתה נאה לשמך... כי רוח הגבורה, רוח האמונה, רוח ה' על עמו, תמיד הייתה מפעמת בך, ממלאת אותך שמחה, חיוניות, נעימות, ארצישראליות, היית ביטוי של עמי החי... מלא חיים, מרץ, מאור פנים וחיוך ביישני אשר תמיד בא יחד עם נחישות והתמדה. איש ספר היית, עדין, מלא טוב לב ואהבת הרוח, אציל נפש. ראינו אותך גדל לתפארת בישיבה, הכרנו את עדינותך, את ענוותנותך המיוחדת, השקטה... גילינו כי היית עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי- כמה שעדין היית בבית, בישיבה, בעת שלום ובחברה, הקשית את עצמך כעץ במלחמה, בפיקוד ובצבא. השילוב המופלא של נפש אצילה ועדינה יחד עם מפקד נחוש, אמיץ, ההולך קדימה ואינו נרתע מקשיים העומדים בפניו..."
אביו אמר בבית העלמין: "עמיחי האהוב והיקר, זכינו במתנה גדולה, זכינו בך, בן נפלא! אימא, אחיותיך, אחיך ואני אביך גאים בך, היית בן כל כך טוב, היית אח נפלא, חבר מצוין ומפקד מעולה. עמיחי, טוּב לב, פשטות, ישר דרך, לוחם, חולם ומאמין. אוהב גדול של ארץ ישראל, חוקר, בוחן ולומד. מחפש תמיד את האמת... בזכותך עמיחי, בזכות חבריך לנשק, בזכות דורות של לוחמים... עמנו חי וקיים!"
חתונת אחותו הבכורה, אמונה, התקיימה שבועיים לאחר נפילתו בקרב.
בספטמבר 2007 העניק אלוף פיקוד צפון לגדוד 'הבוקעים הראשון' (גדוד 51) ציון לשבח על פעילותו במלחמת לבנון השנייה בגזרת בינת ג'בֵּיל, על שגילה גבורה, רעות והיחלצות לסיוע לנפגעים, נחישות, מקצועיות, חתירה למגע ואומץ לב.
לזכרו של עמיחי הוקם אתר האינטרנט - www.amichaymer.co.il סרט שנערך לזכרו ומתאר את מסלול חייו הועלה ליוטיוב (YouTube).
כהנצחה לנופלים בקרב בינת ג'בֵּיל ולהעברת מורשת הקרב נכתב הספר 'קרב בינת ג'בֵּיל' והופקה מצגת המתארת בפירוט רב, שלב אחר שלב את הקרב בבינת ג'בֵּיל.
לזכרו נקראה 'דרך עמיחי' – דרך היוצאת מהמרכז המסחרי של עֵלִי לכיוון 'מעיין הגבורה'. מהדרך מסתעפים מסלולים מעגליים לאופניים ולהולכי רגל. על אבן הזיכרון שהוצבה בכניסה לדרך, הונצחו עשרת הרוגי גדוד 51 במלחמת לבנון השנייה, ונרשם עליה סיפור הקרב. מתחתיה הוקמו מתקני כושר פעיל. שתי עמדות קוליות הוצבו במסלול הדרך וניתן להאזין להן ולקבל הסבר על האזור, על הקרב בבינת ג'בֵּיל ועל דרך חייו של עמיחי.
" ... כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכִפר אדמתו עמו" (פר' האזינו)
יהי זכרו ברוך!