סגן יצחק יצחקי רוזנפלד ז"ל

יצחק רוזנפלד
לחדר נרות בן 22 בנפלו
בן שרה ואליעזר
בן היישוב כוכב השחר
נולד בכ"א באדר תש"מ, 9/3/1980
שרת בחיל האויר
נפל בעת מילוי תפקידו
בט"ז בניסן תשס"ב, 29/3/2002
מקום נפילה: באזור נחל צאלים
מקום קבורה: ירושלים - הר הרצל

קורות חיים

בנם הבכור של שרה נחמה ואליעזר. נולד ביום כ"א באדר תש"ם (9.3.1980) במעלות. יצחקי היה בן ראשון, נכד ראשון ונין ראשון ובתור שכזה זכה באהבה רבה מכל הסובבים אותו. הוא נקרא על שם דודו יצחק רוזנפלד, אחי אביו, שנהרג בעת שירותו הצבאי ונטמן בהר הזיתים. ברית המילה של יצחקי נערכה ביום האזכרה השני לדודו וסמיכות האירועים הייתה נושא מרכזי ומדובר במשפחה וליוותה את יצחקי לכל אורך חייו.

הוריו של יצחקי, בעל תזמורת חסידית ועובדת סוציאלית, היו מראשוני המתיישבים בכוכב השחר - יישוב קהילתי באזור השומרון, מערבית לבקעת הירדן - וכשהיה יצחקי בן חצי שנה עברו להתגורר במקום. יצחקי היה התינוק הראשון ביישוב ונפשו נקשרה במקום מהרגע הראשון. הוא אהב את האדמה, את השבילים ואת האנשים, וכמי שגדל וטופח בחממה עוטפת ואוהבת, ידע להחזיר אהבה רבה לכל הבריות בהן פגש. לימים, יעיד על עצמו כי "גם ביישוב וגם בין האנשים והחברים אני מקובל ונאהב ונמצא במקום טוב בחברה ובין הסובבים אותי".



את מרבית שנות חייו עשה יצחקי בכוכב השחר, שם גם נולדו שלוש אחיותיו ושלושת אחיו, פרט לשנתיים בהן התגוררה המשפחה ב"מוסד עלייה" בפתח תקווה, מקום בו הדריכו הוריו ואביו למד באקדמיה למוסיקה. ראשית דרכו החינוכית של יצחקי הייתה במעון ובגנים בכוכב השחר ובהמשך עבר מסלול אופייני לנער דתי מן ההתיישבות: הוא למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "נחלת בנימין בנים" שבעפרה והמשיך לחטיבת-הביניים האזורית. לאחר מכן, בהשפעת חברים ומדריכי הנוער, עבר ללמוד בירושלים ב"ישיבה לצעירים ירושלים" הצמודה ל"מרכז הרב". בהגיעו לכיתה י"ב, ולאחר התלבטויות והתייעצויות רבות, החליט להמשיך את לימודיו בישיבת "אהבת חיים" שבכוכב השחר, שם סיים את לימודיו ואת בחינות הבגרות.

יצחקי היה מוכשר בתחומים רבים. הוא השתייך לתנועת הנוער הדתית-לאומית "אריאל" ובהגיעו לגיל 16 אף הדריך קבוצת בנים בכיתות ג'-ד'. הוא אהב ספורט ובמיוחד את ענף הכדורסל בו נטל חלק הן כמשתתף והן כצופה. במהלך השנים אסף קלטות רבות של קבוצות מליגת ה-NBA האמריקנית ונהג לצפות בטלוויזיה במשחקים שהועברו בשידורים ישירים ברשת הכבלים. אך מעל לכול, היה תחביבו העיקרי של יצחקי קשור במכונאות ובכלי רכב ממונעים, ובעיקר נמשך לג'יפים. מגיל צעיר עקב, קרא והקדיש זמן רב לעיסוק ברכבים מסוגים שונים, חדשים וישנים. הוא היה מנוי על כתבי עת בנושאי רכב והגיע לדרגת מומחיות של ממש. יצחקי ניחן בידי זהב וביכולת ציור נפלאה והיה בעל אוסף גדול של ציורי מכוניות, אותן תכנן לבנות בעתיד. זמן רב השקיע בתכנון רכב מסוג "באגי" אותו בנה יחד עם חברו ובו נסעו השניים זמן רב.

ברשותו של יצחקי היה ג'יפ אמריקני בו הרבה לנהוג ולטייל ואף ידע לתקנו כשהדבר נדרש. רבים מחבריו היו שותפים לתחביב זה ויחד היו מטיילים ומתקנים את הג'יפים שבבעלותם, "חורשים" מסלולים, נחלים ושבילים, ונהנים הנאה גמורה. עם הזמן הרחיב יצחקי את תחומי התמחותו והוציא גם רישיון לטרקטור חקלאי ולמשאית קלה. נוסף על כל כישוריו, היה ליצחקי קול נפלא. הוא הספיק להקליט עם אביו שיר, שהושמע במצעדי הזמירות החסידיים.

לאחר סיום השמינית למד יצחקי במשך חודשיים בישיבה גבוהה בשילה מתוך מחשבה כי ידחה את הגיוס וילמד מחשבים במסגרת העתודה. לשם כך עבר מבחן פסיכומטרי שהיווה עבורו אתגר וחוויה, ועמד בו בכבוד. מאוחר יותר, לאחר שיחה עם מנהל "מכון לב" - בית-הספר העתודאי - ערך חשיבה מחודשת והחליט לסגת מהרעיון. בינתיים, נמצא יצחקי מתאים להתחיל בשלבי המיון של קורס טיס, ולפיכך עזב את הישיבה. בשלושת החודשים שנותרו עד תחילת גיבוש הטיס עבד כנהג משאית קלה ובתפקידים נוספים במפעל של דודו. בדרך, עבר סדרת מבדקים רפואיים שכללה גם בדיקת אקו לב בירושלים "מחשש להולכה לא טובה של איזשהו חומר", כפי שהגדיר זאת יצחקי. לאחר שעבר את הבדיקה בהצלחה וכל המכשולים הוסרו, החלה מפעמת בו ההתרגשות לקראת הגיבוש הקרב.

גיבוש הטיס היה חוויה ייחודית וחדשה שטמנה בחובה גם לא מעט קשיים, אך יצחקי התגבר על כולם, ומשקיבל את התשובה החיובית המבשרת על קבלתו לקורס הטיס, היה המאושר באדם. הטיס, המטוסים, הטייסים וההילה האופפת אותם היוו עבורו את פסגת השאיפות ונחשבו בעיניו כדבר מרהיב, נשגב ונערץ. בגיל צעיר התרפק על הסרט "טופ גאן" ("אהבה בשחקים") וכעת, ככל שהתקדם בשלבים והגשמת החלום התקרבה והפכה ממשית מאי-פעם, גברה ההתרגשות והרצון להצליח התעצם עשרות מונים. יצחקי זכה בתמיכה אינסופית מצד הוריו שחוו אתו בסבלנות ובאמונה את כל שלבי התהליך - החל בלשכת הגיוס, דרך הבדיקות הרפואיות ועד ההתרגשות הגדולה של קבלתו לקורס.

משהתקבל לקורס, התבקש יצחקי לכתוב את קורות חייו, לתאר את ציפיותיו ולאפיין את אישיותו. הוא תיאר את יחסיו המיוחדים עם הוריו: "אני אוהב וקרוב מאוד למשפחתי ולהוריי, משתף אותם כמעט בכול, לא חושש מלחלוק אתם הרגשות, תחושות ורצונות, וזאת גם ביחס לחבריי ולסובבים אותי שאף הם מכירים בכך כי הקשר שלי עם הוריי מעולה. גם הקשר לאחיי, הקטנים ממני, הוא מצוין. אני אוהב ונאהב בבית וזה המקום שאני הכי אוהב להיות בו".

וכך כתב יצחקי על עצמו: "אני בא מבית ויישוב דתי, אך הוריי חינכו אותי גם בתור דתי להיות פתוח וליברלי בהרבה דברים ולא לעשות הקפדות מוגזמות. בכל מיני נושאים קשה לשמור הכול ולעשות הכול ובאמת מצאתי לי את דרכי בעניין הדתי: אני חובש כיפה, אני מתכונן להישאר חובש כיפה ובקורס טיס אצטרף לתפילות. כדי להצליח בקורס ולהתמודד עם הקושי והלחץ אגיד לעצמי תמיד לעשות מקסימום ולהרגיש נוח עם עצמי תמיד, ושאני עושה את כל שביכולתי, וכל מה שיהיה - אדע שעשיתי הכי טוב שיכולתי. ... אני מנסה שלא להעלות בדעתי אפשרות שאפול, אך ברגעים המועטים שכן, אז זה מסתמן כתלוי מאוד מתי אפול, ורואה את עצמי כנמצא בין יחידה קרבית המתעסקת בג'יפים לג'וב טוב בחיל האוויר כדוגמת בן דודי שהפך בקר. אך אני מאמין שזה תאורטי, ואצליח לסיים את הקורס ולהפוך טייס ולעמוד באתגר ובעזרת הרצון העצום להצליח".

כשנתבקש יצחקי לכתוב על האירועים המכוננים והמשפיעים ביותר בחייו כתב בכנות: "בדיוק ביום בו התגייסתי נערכה האזכרה לרגל יום השנה למותו של חבר ושכן קרוב שלי, מהבית לידי ביישוב, שהיה צעיר ממני בשלוש שנים. הוא נהרג בתאונת דרכים כשחצה כביש ונהג צעיר שדהר פגע בו. זה היה אחד האירועים המשמעותיים ושרגשותיי סערו מהם יותר משזכור לי אי-פעם. זה היה פתאום קרוב כל כך אליי. היכרותי הקרובה אותו והחיים היומיומיים בקרבתו גרמו לי להלם ולאי-יכולת לעכל את שאירע. משך כל השבעה ישבתי צמוד למשפחה ולאחיו - בן גילי וחבר צמוד וקרוב שלי, שביום הגיוס היה בין אלה שליוו אותי, וביקשתי ממנו שיזכיר ליועד שמאוד מאוד רציתי להיות באזכרה שלו".

בסעיף המפרט חוויות הקשורות בטיסה סיפר יצחקי על שני אירועים בעלי משקל שהותירו בו את רישומם. האחד היה טיסה לארצות-הברית "בג'מבו ענק", בהיותו בן 14. טיול זה נחרת בזיכרונו של יצחקי כחוויה גדולה ומשמעותית. חוויה נוספת זומנה לו זמן קצר לפני תחילת הקורס, אז הזמין אותו בן דודו, שהתאמן לקראת קבלת רישיון טיס מסחרי, לשבת במטוס מאחוריו ולחוות את התחושה.

יצחקי התגייס לצה"ל באמצע חודש מרץ 1999 והחל את קורס הטיס של חיל האוויר. את כל כולו השקיע בקורס וכל מעייניו היו נתונים להשגת המטרה - להפוך לטייס קרב ישראלי ולאיש צוות אוויר. ואמנם, יצחקי סיים בהצטיינות את קורס הטיס, לאחר שבמהלכו הועבר למגינת לבו ממגמת קרב למגמת תובלה. עד מהרה נקשר לטייסת ולחברים ולדבריו, לולא נקשרה הילה כה רבה סביב טייסי הקרב, יכלו החבר'ה שלו להודות שבטייסת שלהם מעניין הרבה יותר. הם עסקו בפעילויות שונות ומגוונות הקשורות בענייני מודיעין וטסו סביב השעון, 24 שעות ביממה.

יצחקי אהב מאוד את החבר'ה בטייסת. הוא התגלה כחבר נפלא, אוהב ומכבד בריות אמיתי, ובמשך כל תקופת הקורס זכה בערכים גבוהים במבחני ההערכה החברתית. כהרגלו, הרבה לשתף את הוריו באנקדוטות מהווי החבורה. ברגישותו וביכולת ההבחנה הדקה שלו ידע לשים את האצבע על פרטים אנושיים קטנים ולהעביר בצורה קולעת ומוצלחת במיוחד את הסיפורים ואת הדמויות.

יצחקי שכה אהב טיולי ג'יפים, נהג לומר שאין דומה טיסה מעניינת לטיול ג'יפים מוצלח אחד, כשלחוויית הג'יפ ניתנת עדיפות ברורה. לדאבון הלב, שילם בחייו על אהבה גדולה זו. ביום ט"ז בניסן תשס"ב (29.3.2002) נפל יצחקי בעת מילוי תפקידו בתאונת דרכים שאירעה בנחל צאלים. לאחר עבודה מאומצת בערב פסח, ולאחר שהשתתף בליל הסדר, שהיה ערב מיוחד ומרומם ובו שר עם בני משפחתו עד שלוש לפנות בוקר, החליט לצאת ביום שישי שלמחרת החג לטיול ג'יפים באזור הדרום. הטיול היה מוצלח ומהנה. היו עמו עוד כתריסר חברים וכן השתתפה בטיול אחותו הדס. כשהחלו לעשות את דרכם חזרה, חצו את נחל צאלים. הג'יפ שבו עברו יצחקי וחברו ישראל נסחף; הם הצליחו לצאת מהג'יפ, אולם סחף המים לא אפשר להם לעמוד ולצאת מהנחל. הם נסחפו יחד כברת דרך ארוכה כשבשלב מסוים המים "פלטו" את ישראל החוצה - ואילו יצחקי המשיך ונסחף למפל בגובה של כ-70 מטרים. בשבת בבוקר, לאחר חיפושים רבים ומאומצים של חברים מהיישוב, חבריו מהטייסת ובראשם המפקד גדי קופרמן, מתנדבים רבים ואנשי יחידת חילוץ ערד, נמצאה גופתו של יצחקי. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות ביומו הראשון של חול המועד פסח בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר הורים, שלוש אחיות - הדס, אירית וטל ושלושה אחים - מלאכי, מאיר ומעוז. לאחר מותו נולדו למשפחה עוד שני בנים - אביה ואלישי. לאחר נפילתו הועלה יצחקי לדרגת סגן.

משפחתו של יצחקי גילתה, באמצעות תוכנת מחשב מיוחדת, כי יצחקי ודודו שעל שמו נקרא, חיו אותו מספר ימים: 8055 יום. גילוי זה הציף אותם בתדהמה והעמיק את התחושה כי הדבר אינו מקרי. אמו של יצחקי תיעדה את ההתמודדות הקשה עם האובדן בספר "לגעת בשמים: מכתבים אוהבים". הספר, המהווה יומן אותנטי ונדיר בכנותו, מאיר את דמותו המיוחדת של יצחקי ואת מערכת היחסים ההדוקה ששררה בין האם ובנה. כן משולבות בספר תמונות רבות של יצחקי מתחנות חייו השונות. בדברי הפתיחה, "במקום הקדמה", כתבה שרה: "הקשר שלי עם יצחקי, בני בכורי, היה מיוחד מאוד. ילדתי אותו בגיל תשע-עשרה וחצי ומאז היו נשמותינו כרוכות ומחוברות באין-ספור חוטים של אהבה, הערכה, קרבה עמוקה, שמחה הדדית, פליאה וקסם רב. היינו משוחחים הרבה, מלבנים רעיונות פילוסופיים עמוקים וסתם מעבירים חוויות ורשמים. לא היה יום בו לא שוחחנו מספר פעמים. ... יצחקי היה ילד מלא קסם וחן. ילד שאהב את משפחתו יותר מכל דבר אחר, שכל אח ואח וכל הוויית הבית מילאו את עולמו. הוא כיבד אותנו כהורים בצורה יוצאת דופן ואנו ידענו להעריך זאת עוד בחייו. ... הוא חסר לנו עד כאב. חסרות לי שיחות עמו והכתיבה היוותה רק תחליף זמני ולא מספק לקשר מופלא זה. ... אין מילים שמצליחות ממש לתאר עומק ומרקם של רגשות מורכבים כל כך. ... אנו חיים לא רק מתוך חוסר בררה, אלא מתוך בחירה מודעת, אהבת הילדים, אהבת החיים וצורך עמוק שלנו לחיות 'בשמחה וטוב לבב'. מגיע לילדינו, מגיע לנו ומגיע גם ליצחקי שיוכל לנוח בשלום שם למעלה".

בימים, בשבועות ובחודשים שלאחר מותו כתבה: "יצחקי - היית הילד המופלא והמיוחד ביותר שכל אימא בעולם הייתה מבקשת לעצמה ... אני בהחלט בונה על התקווה שארגיש משהו עוד יותר עוצמתי ומיוחד עם הזמן כדי שאבין וארגיש שהמוות שלך לא היה לשווא ושמשהו חזק ועצום יצמח ממנו... כאן למטה ללא ספק קיבלת כמויות אהבה ותמיכה אין-קץ ואין סיבה ששם תסתפק בפחות מזה".

ביום הולדתו העשרים ושלושה של יצחקי, כשנה לאחר נפילתו, נערך טקס לקריאת בית-הספר בכוכב השחר על שמו - "אהבת יצחק". יחידת החילוץ בערד הנציחה את יצחקי בקריאת ג'יפ החילוץ של היחידה על שמו.

אחיו מלאכי משה, נרצח ע"י מחבלים בסמוך לשבות רחל בתאריך י"ג בתמוז תשע"ה בדרכו חזרה ממשחק כדורסל מעלי לביתו בכוכב השחר.