לא אשמע את קולך הרך והמופתע: "סבתא?!"
עברו שלושים יום מאז שנפרדנו, אריה. ואנו הוגים בך יום יום. אנו מתגעגעים אליך.
אתה חסר לכולנו: לאבא, לאמא, לאחיך הגדולים, לאחיך הקטנים, לקרוביך ולחבריך.
שוב לא נראה אותך מסב לשולחן איתנו, עולה במעלות הבית ומתכנס בחדרך הקטן. לא נשמע את צחקוקיך עם אחיך בקומת הנעורים. לא נשמע את צלילי הפסנתר כשהנך פורט עליו במוצאי שבתות.
ואני לא אשמע את קולך הרך והמופתע מן הטלפון הסלולרי - "סבתא?"
נימי אהבה עמוקים קשרו אותי אליך, אריה. שנים עקבתי אחרי התפתחותך.
היית מזמין אותי לחגיגותיך.
זוכרת אני את חגיגת החומש בכיתה א' בביה"ס "נועם" בנים בירושלים. המורה עיטרה אתכם בבגדי מלכות - ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
ואתה, אריה, קיבלת תפקיד של ספר דברים, משנה תורה. ואכן אריה, שנית, למדת ודומה היה שתלמיד חכם תהיה.
כשהתחלת ללמוד לנגן על האורגן, הזמנת אותי לקונצרט הראשון. היית הנגן המצטיין. כשעמדנו לשוב הביתה ביקשת להישאר לסייע למורה שרי להחזיר את הסדר בחדר על כנו.
בסיומה של מסיבת בר-המצווה המשפחתית, קפצת אל הפסנתר שבאולם ופרטת עליו בשמחת נוערים.
כשהגיעה שעתך, אריה, לעלות לתורה בפרשת "נשא", בחרת לדרוש בברכת כוהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
סבא אשר ז"ל סייע לך בדרשה. הדרשה נשאה חן בעיני הרבנים שבאו להשתתף בשמחתך ולא נלאית לדרוש אותה מספר פעמים.
אך ימי הנעורים לא עברו עליך בשובה ונחת.
סערות נפש התחוללו בך, וייחלנו שתגבר על משברי המים הסוערים של גיל הנעורים.
אך גם בימים של סער, גילית הבנה רבה לנפשו של אדם, אהבה ויחס חם לנוער.
אבא ואמא סיפרו באיזו תבונה וסבלנות שוחחת עם חבר שהיה נתון במשבר קשה.
ואכן חשבו שיועדה לך דרך של מחנך, של מי שמסייע לאדם במשבריו ובסבלו.
מספר חודשים לאחר גיוסך לצבא, שהערכת אותו, אמרת לי, אני מקווה כשיתגברו ילדיי לא תחול עליהם חובת גיוס לצבא. האמנת בשלום וציפית לו.
אך השלום בנפשך רחק ממך, פחדים רחוקים גברו על קומתך הרוחנית.
ואנו תפילה שהיושב במרומים ימצא לנשמתך היקרה מנוחה נכונה.
ואנו נזכור אותך, אריה, את אהבתך את הצלילים, את הבנתך את נפש האדם, את טוב לבך, רוחב דעתך וחיוכך מאיר הפנים.
סבתא אלישבע וגנברג