אני זוכרת את היום שבו הביאו אותך מבית החולים, כזה קטן ושברירי - מהרגע הראשון אהבתי אותך ורציתי לדאוג לך. כשהגעת למשפחה נהיינו סוף סוף משפחה אמיתית כמו שתמיד רציתי, לא להיות לבד. כל כך חיכיתי לך, אחי האהוב.
הקשר בינינו היה במשך השנים, בייחוד האחרונות, ללא הרבה מילים. לא היה צריך לומר הרבה, אני הרי מכירה אותך כל כך טוב - במחשבותיי, בדמיוני, באסוציאציות, וכך גם אתה אותי.
בשנים האחרונות פנית לדרך חדשה. ההתחלה הייתה קשה, הרבה ויכוחים, העלבויות וכעסים. אבל עם הזמן למדנו להבין שוב ולקבל, וראיתי אותך, כמה אתה מאושר בדרכך.
כך גם בהמשך עם יעל כשבנית לך משפחה, ונהיית כל כך עסוק ומלא. ממש בימים אלו, היית אמור להפוך לאבא, וכבר התחלת להתרגש ולהתרגל למחשבה. כל כך התרגשתי מכך שנהייה הורים טריים ביחד והילדים יהיו חברים טובים, והנה עכשיו זה כבר לא יקרה. השבת עברה לה וכבר שבוע שאתה לא נמצא. איך נוכל להכיל את הכאב הענק הזה, שנמצא בלב ובבטן ובכל הגוף, ומקיף את כולנו.
אני יודעת שהמחשבות והשאלות רק יוסיפו ויהדהדו ולעולם לא תהיה להם תשובה,
ורק עצב גדול וחסר גדול
אוהבת ומתגעגעת
גוני אחותך