דברים שנשאה רבקה כהן על קבר בנה, פנחס כהן ז"ל, ביום השנה למותו (פורסם ב"עט עפרה" גליון 227)
בננו יקירנו ואהובנו,
חלפה שנה מאז היום המר, היום שחייך נגדעו בו בן רגע ללא התראה מוקדמת, ללא הכנה מראש. אתה שהיית מרגיע ואומר: "אל תדאגי אמא, הכל יהיה בסדר" אכן, הצלחת להרגיע אותנו.
באותו בוקר, לא יכולתי לקלוט וסירבתי להאמין לבשורה המרה. כל הבוקר מלמלתי "זה לא יכול להיות". השכל מסרב לקלוט ולהבין. הרי זה לא טבעי שנקבור את בננו. נקבור את הילד שכולם אוהבים ומעריצים. הילד שנולד בעפרה בתרועה גדולה שנה בדיוק אחרי מות סבך פנחס שעל שמו נקראת. אהבת את עפרה, טיפסת על הסלעים ועל אדמות הטרשים כאיילה שלוחה. התמזגת בנוף והיית לחלק ממנו, הרגשת חופשי ומאושר.
פנחס, מאז נפילת הסכין תקועה בלב כולנו, והפצע אינו מפסיק לדמם. הכאב כל כך עמוק וחזק עד כדי איבוד חושים. המחשבה שלא הגנו עליך, שלא יכולנו לעזור לך, מטריפה את דעתנו. הרי זה הדבר הטבעי ביותר שהורים עושים. מגנים ושומרים על ילדיהם. אבל אנחנו לא היינו שם כדי לעשות זאת.
מדי פעם אנו הוזים ומדמיינים, איך היו נראים הדברים, לו ניתן היה להשיב הגלגל לאחור. איך היית מסיים את שירותך הצבאי, איך אתה ויעל הייתם מתחילים לחיות חיים נורמליים, כפי שאמרת לי בשיחה האחרונה יומיים לפני נפילתך. אך תמיד אנו נאלצים לחזור למציאות המרה, למציאות שמאוד קשה לנו לקבל אותה למרות הידיעה וההכרה, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך.
פנחס, בשנה זו פרשתי לגמלאות והיה לי הרבה זמן לחשוב עליך ועל ילדותך, שחלק קטן ממנה הנצחנו במצלמת הוידאו הביתית. היה לי זמן לעבור על כל הקלטות, ובכל פעם שהופעת הופיעו גם שמחת החיים שלך, החיוך הרחב, חיוך חובק עולם האומר: אני אוהב את החיים. הופעת במעשי הקונדס הקטנים שהנצחת אותם אתה ואחיך. כל הטיולים המשפחתיים שאתה כיכבת בהם. בקלטות אלו ראיתי עד כמה היית מחובר למשפחה ולארץ ישראל כבר מילדותך.
נוצר מצב פרדוקסלי, מצד אחד אני נהנית לראות את הסרטים האלה: לראות אותך בכל מצב, ולו רק לחיות באשליה לרגע קט שאתה כאן אתנו בסלון. לראות את ילדותך השמחה והמאושרת, לחלוק אתך שוב מחוויותיך הרבות. אך לצערי, תמיד אחרי ההנאות הקטנות האלה, בא הבום הגדול, הידיעה וההכרה שזו אשליה אחת גדולה. ובעצם מה שנותר לנו, אלו תמונות מרצדות על המסך. ובכל זאת אני מוצאת עצמי מריצה שוב ושוב את התמונות הללו, פעם אחר פעם, כדי לזכות בהנאות הקטנות, כי זה מה שנותר.
פנחס, עם כל הקושי והכאב הנורא, לקחנו על עצמנו אבא, אני ושאר המשפחה להמשיך הלאה, לא להיכנע לכאב, לא ליפול. עם החלטה זו אנו ממשיכים לאור צוואתך: "חייבים להמשיך בחיים, בלי לעצור, רק לחשוב ולחשוב המון, בלי לדבר הרבה, כי אז הכוח נגמר, פשוט לעשות, לדחוף ולזוז".
אנו נדחפים עם החיים ועם החלטה זו למדנו לתפקד כמו שמלמדים ילד קטן. בעזרת המשפחה הקרובה והרחוקה, בעזרת החברים הנפלאים מעפרה ומהסביבה, ובעזרת חבריך לשבט, אשר לא פסקו מלהגיע אלינו לחזק אותנו.
וזו אולי ההזדמנות להגיד לכולם תודה רבה! אנו מאוד מעריכים ומוקירים את כל מה שעשיתם למעננו ועדיין עושים למען שיקומנו.
בשנה זו קרו לנו גם דברים טובים ומשמחים. הם השיבו לנו מעט מן המשחה שנגוזה מחיינו. נולדו לנו שני נכדים, שני אחיינים מקסימים. בן למיטל ולחיים - יאיר יצחק שהוא ילד גם מאיר וגם צוחק וגורם לכל רואהו אור, צחוק, ואושר. ובן לאתי ולחן - אחיה ישר, התבשרנו על לידתו בערב ראש השנ,ה ובשורה זו הכניסה שמחה לחג. הוא גורם לכולנו שמחה ואושר ולהוריו הצעירים שזהו בנם בכורם, מילא את חייהם וביתם באור גדול. שהקב"ה ישמור ויגן עליהם.
פנחס, אנחנו עומדים פה מול קברך ואיני יכולה להתעלם משכניך הקבורים לידך. גנדי, שנרצח לפניך, וביום קבורתך חשבנו עד כמה זה סמלי שאתה קבור לידו. הרי יש לכם תכונות דומות למרות שאתה צעיר ממנו בהרבה שנים. דרך האמת, היושר, דבקות במטרה, אהבת האדם, אהבת הארץ ואהבת התורה; חגי לב, חברך ללימודים ולצבא, אשר תמך בנו, עם אשתו נורית, שהשתדלו להגיע לביתנו בכל הזדמנות. וכשהקשר התהדק גם הוא פתאום נעלם ונלקח מאיתנו. לידך שוכב גם יצחקי רוזנפלד, שבשבעה סיפר לנו על פגישתכם האחרונה. והנה גם אייל שורק ויעל אשתו, אייל שכל כך אהבת והערצת, ורק דרכך זכינו להכירו לפני מותו.
ועוד חברים שהכרנו אותם דרך הוריהם הנמצאים אתנו בקבוצת התמיכה, דורון סיוורי, ארז לוי, ארז תורג'מן, גילי בן-מלך, אמיר מנצורי, ומשה דיין. שכל אחד מהם היה גדול מן החיים עם נשמה מיוחדת ועולם מלא וגדול מעשים טובים.
בכל ביקור אנו נדהמים מחדש איך החלקה הזו הולכת ומתמלאת. הקב"ה, כנראה, יורד וקוטף בעצמו את השושנים היפות ומוסיף אותן לחלקה. לחלקת הקדושים אשר נתנו את נפשם למען עם ישראל ולמען מולדתם.
פנחס שלנו, אנו בטוחים שאתה וחבריך נמצאים קרוב לכיסא הכבוד. יש לנו בקשה, זעקו שם למעלה וזעזעו את כיסא הכבוד ואמרו די לקטל ודי לכאב, ושתבוא הגאולה במהרה בימינו.
אסיים בתפילה:
ה' בורא עולם
קטונו מלהבין דרכיך
אפסנו מלהבין אורחותיך
אז תן בנו הכוח לשאת את הסבל
והכוח לשמוח במה שנותר
אוהבים אותך לעד,
אמא, אבא וכל המשפחה