בכל מקום אליו הלך הטביע פנחס את חותמו ולכל אחד יש את הסיפור הקטן והמיוחד על פנחס ואת האופן שבו נשאר חרות בזיכרונו. סיפור על עזרה לחבר בשעת צרה, שרק פנחס הרגיש בה, ועשה את הדבר הנכון במקום הנכון. עידוד ותמיכה לחייל מתקשה עד אשר עמד על רגליו, מתן כסף לחבר שהיה זקוק לו מאוד, עידוד חבר או חייל במצב נפשי ירוד.
פנחס תמיד לקח על עצמו משימות יותר מאשר כל אחד. בצבא. סיפר המפקד שהקבוצה קיבלה משימה, פנחס היה מבצע עבודה של כמה חיילים. באחד הימים אמר לו המפקד: "פנחס, מספיק לעבוד, היום אתה לא עושה כלום, חברים שלך צריכים להסתדר בלעדיך. היום אתה רק תקריא להם את המשימות". פנחס, חייל ממושמע, עשה זאת, אך בידים רועדות. בסוף היום ניגש למפקד ואמר לו: "תגיד לי, מה עשיתי לך שנתת לי את העונש הזה?"...
פנחס היה ילד מלא חיים, אהב מאוד לצחוק ולהתבדח, לחקות ולהצחיק, מלא הומור טוב. החיוך לא מש מעל פניו. כל מי שזוכר אותו זוכר את החיוך הרחב ואת העיניים הגדולות, הבורקות והיפות, את העיניים המאירות והשובבות. העיניים סיפרו הכל.
עיניך בני
עיניך בני לא משות מעיני
עיניך בני קורעות את ליבי
עיניך בני משמחות אותי
עיניך בני גורמות להרבה דמע ובכי
עיניך בני הן הרוך והחמלה
עיניך בני הן ים של צער
בעיניך בני אני רואה את הטוב והשמחה
בעיניך בני אני רואה את הצניעות והיראה
בעיניך בני אני רואה את החסד והנתינה
בעיניך בני אני רואה את הייסורים ובקשת הסליחה
בעיניך בני אני רואה את הכרת הטוב והתודה
בעיניך בני אני רואה לב רחב העוזר בעת צרה
פנחס, במציאות הייתי אמא שלך, "המחנכת" שלך, אבל בעצם אתה הוא זה שחינך אותי.
אתה לימדת אותי לראות את הטוב, לראות את חצי הכוס המלאה.
אתה לימדת אותי להסתכל בתוך ולא בקנקן. חיצוניות לא הייתה חשובה לך, אלא הפנים.
אתה לימדת אותי להיות רגישה.
אתה לימדת אותי לזרוק את התפל ולטפח את העיקר.
אתה לימדת אותי להיות שמחה.
אתה לימדת אותי הכנסת אורחים ללא גבול ופשרה.
אתה לימדת אותי לאהוב בני אדם באשר הם שם.
אתה לימדת אותי מהי ענווה.
אתה לימדת אותי לבקש סליחה.
אתה לימדת אותי לומר תודה.
פנחס, אתה לימדת, אך אני אומרת לך בבושה, שנעלמת לי עוד לפני שהפנמתי את שיעורך, את כל מידותיך הטובות.
במכתב שהשארת כתבת שצריך להמשיך בשגרה, להסתכל קדימה, לאזור כוחות ולחיות. האמן לי, אני מנסה. לקחתי את דבריך כצוואה. אבל אני מודה ומתוודה, זה קשה, קשה מאוד, לעמוד במשימה. כשעובדת מותך מגיעה למוח ולהכרה, הבור נפתח והתהום נשארת פעורה, אין כוח להמשיך ורוצים לשקוע במרה. אך כשאני נזכרת בך ובשמחת החיים שאפיינה אותך, כשאני נזכרת באחיך, באחייניך ובכל המשפחה, אני אוספת כוחותיי וממשיכה לפי צוואתך.