"אולי ירחם לקתה בכפלים, עוטה אריות כמו בפי שחלים" (סליחות)
בזמן קצר נלקחו מאיתנו שניים,
שני לבנים מבניין ישיבתנו,
שני חברים מאותו השיעור,
שניים שבאו באותה החבורה ממדרשית נועם.
אריאל פלדמן ז"ל ויאיר נבנצאל הי"ד.
שניים שנלקחו בערש"ק בין הערביים.
שניים וכל אחד: "בנך יחידך אשר אהבת".
אריאל
"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו, על כן המו מעי לו".
ערב שבת קודש פרשת קדושים, דמדומי שקיעה, עוד מעט תרד שבת, ועם כניסתה יסתלקו המקטרגים. "וכל דינים איתעברו מינה, ולית שולטנא אחרא בכולהון עלמין". ומידת הדין כאילו נאחזת בטרם התלבשו ישראל בנשמתין חדתין. רוצה היא להפריד נשמה מגוף.
נמתחת מידת הדין על פני מימיו של הים התיכון. בשוא גליו אוחז הוא באריאל ולוקח אותו אליו, ואריאל בכוחותיו הדלים ורצונו האיתן נאבק, חפץ חיים, תאב להגשים שאיפותיו; רק לטבול במקוה המים להוסיף כוחות, להתמלא רעננות של יצירה.
ערש"ק זמן טהרה, זמן חיים, זמן התווספות נשמה יתירה, אך לשווא.
מי שאמר לים עד כאן תבוא, מי שבידו להוביש נהרות איתן, הוא שבידו נפש כל חי, והוא אשר אמר לאריאל עד כאן תבוא
ועומק הדין מי ימצה?
"על כן המו מעי לו"
אריאל אהוב ואוהב למקום ולאדם. קשה לחשוב על אריאל בלא לחשוב על מעגלים שונים של חברים, ובכל אחת מהחבורות אריאל כולו מסירות ודאגה להרים טלפון, לומר מילה, לקחת, להחזיר ברכב, כך במעגל קרוב וכך במעגלים יותר רחוקים.
אהבה שאינה תלויה בדבר.
מספר פעמים שוחחתי איתו על הצורך להגביל ולסייג את הנתינה, אבל אריאל בשלו. כך נשנה הדבר גם בתקופת השרות הצבאי.
סיטואציות רבות משותפות עם אריאל זכורות לי; בסעודות פורים, בשיעורי אמונה ולאחריהם, שיחות טלפון ארוכות מהצבא. אבל תמונה אחת חקוקה בליבי עמוק במיוחד: גבול הצפון, שעת בין הערביים של תחילת האביב. התלמיד והרב ישובים על הסלע, אריאל מקשה ואני משתדל לבאר, הוא כדרכו חוזר ומתעקש, ואני מתרץ, אבל הוא אינו מרפה... עד שנאלצנו להיפרד.
היה זה במהלך שירות מילואים שלי בצפון, אריאל הצליח לאתר אותי והפתיע אותי בביקור. אריאל עמד על כך שמאמציו לא היו רק לשם ביקור נימוסין, וברצונו לזכות בלימוד משותף, וכך זכיתי ללמוד אחרון עם אריאל...
ונפשי הומה ולא באה לסיפוקה "מדי דברי בו... המו מעי לו".
יאיר
"העז והענווה לחי העולמים"
יאיר, איחוד של הפכים. צנוע ושתקן בציבור, אבל עז רוח קנאי ודבק בהחלטותיו. נער שהוא גבר, גבר שהוא ילד.
נזכרים ביאיר ודיוקנו ממלא את כל עדשת עינינו - רחב כתפיים, חסון, גבוה ובולט. אבל עמידתו מצטנעת משהו, כאילו מתנצל על התבלטותו, עיניים רציניות כאילו מרוחקות, אבל בתוכם שקיפות טהורה, ונכונות להתמסרות כשל ילד.
"ותוכו כברו" - כמראהו מלבר כן נפשו מלגיו.
בעל כוחות רצון עצומים, החלטות שמקבל על עצמו ללא הנחות. תובע מעצמו מאמץ ויזע. כך היה בישיבה (ובמיוחד בתקופה השניה שלפני היציאה לקורס קצינים), כך באימונים לפני הצבא, וכך בשירותו כלוחם חי"ר.
אבל כל זה גלוי רק לקרובים מיטיבי המבט. ואילו כלפי חוץ, בעת שיח רעים, הוא צוהל וצוחק כאילו חייו עשויים כמישור ולא כהר.
שעות רבות ישבנו בביתי ושוחחנו על קבלות רוחניות, שאיפות ומימוש החלטות. כששוחחנו, קלחה השיחה כאילו נפתח סכר, אבל עד שהעיז, עד שדפק בדלת... אולי הזמן לא מתאים, הדברים לא ראויים...
קשוח כלפי עצמו ורגיש לסביבתו, למשפחתו ולחבריו הרבים שתמיד סבבו אותו.
חוויה ייחודית חרוטה על לבי: בתום תקופת הלימוד הראשונה יצאו יאיר וחבריו לשרות הצבאי. כשבוע לאחר מכן קבלתי מכתב בתוכו תמונה של יאיר מהווי הישיבה, ובשורות קצרות ורגישות הוא מודה ומוקיר את התקופה בישיבה.
את אותה הרגישות פגשתי שוב, והפעם כלפי אביו, בפגישתי האחרונה איתו: בית הכנסת איצקוביץ' בבני ברק. המקום הומה אדם. בתוך ההמון בולט קצין צעיר "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" (שמואל ט' ב), ויחד עם זאת נחבא אל הכלים, עמידתו אומרת נסיון שלא למשוך תשומת לב יתרה. נפגשו עינינו, הפנים מתמלאות חיוך ענק ועינים בורקות, לחיצת יד אמיצה.
יצאנו יחד לרחובה של עיר. יאיר בדרכו לקנות קלטות, קלטות של קרליבך לאביו, אמנם יום ההולדת עבר מזה זמן, אבל אצל יאיר לגרום נחת רוח לאבא מנחם אין גדול מזה.
יאיר מסביר לי שבנווה צוף, אבא מעמודי התווך של המנין בנוסח קרליבך בלילות שבת. מתוך כך אנו דנים בקבלת שבת, ובמניינים השונים, והוא מסכם שקבלת שבת קובעת את השבת כולה. וכך בדברים אלו על קבלת שבת אנו נפרדים איש מרעהו.
היום יום שני. עד שבת ישמעו הקלטות פעמים רבות, מן הסתם.
בליל שבת בנווה צוף במנין נוסח קרליבך מנחם ויאיר ירעימו בקולם: "והיו למשיסה שוסיך ורחקו כל מבלעיך", ובשמים ודאי שערי תפילות יפתחו לקול שירתם.
ערש"ק אחרי חצות היום. יאיר ועדינה אימו בדרכם לנווה צוף ושוסינו ומבלעינו ממתינים במארב, ומזימתם לשחוט אם ובנה ביום אחד.
מידת דין ורחמים מתערבות, רוכב ערבות מרחם את האם וחומד את הבן, ועולה בסערה נשמתו של יאיר, טבולה במקוה של אש הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצם.
אריאל ויאיר, מי באש ומי במים, אחים למחזור מ"ט, מקודשים בקדושת השבת, ומטוהרים באש ובמים. מן הסתם חברותא במתיבתא דרקיעא, ושם נותנים באהבה רשות זה לזה והעוז והענווה יונקים זה מזה.
ואנו בעולם של גלמי גוש, כציץ נובל וכאבק פורח מצדיקים ומתחננים: "וזכנו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה, מתוך עושר וכבוד ומתוך מיעוט עוונות".
יואל מנוביץ'
ר"מ בישיבת הגולן