בס"ד, כ"ז באייר תשס"א
הספד לסגן יאיר נבנצאל הי"ד, שנאמר בהלווייתו ע"י הרב הצבאי הראשי
הצער הנורא על יאיר שאיננו עוד עמנו, דומה בעיני לחורבות צורים, הפוצעים פצע וחבורה בבשר החי.
דומה, שטרם ניצוקו מילים גדולות דיין, שיוכלו להגביה עצמן אל עומקו, עוצמתו וחודו של כאבכם, יקירי.
מנחם יקירי, עדינה, צחי, יואב ויעל הקטנה,
ידי רוטטות, עיני כנחל לא אכזב, וליבי שותת דם, בשעה שאני מביט במאורו של יאיר, בחיוכו המבויש משהו, בעוצמתו, ביופיו ובנועם הליכותיו. יממה אחת בלבד קודם שתתי-האדם, בני העוולה, רצחוהו נפש, זכיתי להתארח בגדודו - גדוד פסגות, שבו שימש יאיר כקצין שלישות, ובנוסף על כך כקצין דת, יחד עם האבא, מנחם יקירי.
ראיתי אותו בפסגות - בפסגתו. עקבתי אחריו מאז גיוסו ובשלביו הראשונים, ראיתי אותו מסיים קורס קצינים בבה"ד 1, וראיתי אותך, מנחם, גאה בו - ביאיר בנך. עקבתי תמיד אחרי העיניים הבוהקות שלך, שליווהו בהערצה. שמרת עליו קרוב קרוב בכל שלביו בצבא, ומכל משמר, כמו שידעת וכמו שחשת וחששת, שהמאורות יהפכו צללים. מכה, אחר מכה, אחר מכה. ומדינתנו, כמו בדמים נגעו. ובטרם יבש הדם האחד, ניגר כמים דמו של האחר, עד שמלבי ומכליותי זועקות שאלות ה-למה וה-די וה-עד מתי?! שכן, גם אם מקבלים בתי הקברות את מתיהן ללא שאלות, הרי שלנו הזכות, הצורך והחובה, בלנסות להבין.
לנסות להבין למה אתה מעמידנו ריבונו של עולם, בבית הקברות המסויים הזה, פעם אחר פעם, ולמה לא אפשרת לנו להמשיך ולהתבשם מאורו, מריחו, מכשרונותיו, מחיוכו, מטהרתו, מעוצמתו ומעדינותו, מצניעותו וממקצועיותו.
למה ריבון עולם, מי שביקש לתרום, להקרין, להשפיע, לאהוב, ולראות זריחה, רואה שקיעה?
כמה עצוב, כמה נורא, כמה קשה להבין, לתפוס, להתנתק, להקרע - ממי שרק יממה קודם לכן דיברתי, חיבקתי והצטלמתי איתו.
יאיר יקירי, לולא אבא שביקשני, לא הייתי מרהיב עוז בנפשי, לעמוד מול קהל אוהביך, בשעה קשה ונוראה זו. אתה יאיר, שעוולה לא נמצאה בשפתך, כנפול בני עוולה נפלת.
אתה יאיר, שלב נבון וחכם וישר וטוב לך, פגשת במארב, את מי שלב אין לו, ורחמים אין בו. פגשת את רעי הלב, קשי הלב, ואותנו הפכת לשבורי לב.
יש לבבות ויש לבבות, יש אבנים ויש אבנים. יש ליבות אדם כשלך, יאיר, וכשל הוריך הנפלאים, מנחם ועדינה - שאנו מייחלים ומתפללים לרפואתה - ויש ליבות אבנים כשל מרצחיך, שלא חסו על קריאת אם, ולא שעו לתחנוניה. קשה עלי יאיר פרידתך. קשה לי לקלוט, כיצד האי שופרא בלי עפרה, כיצד היופי הזה, החיות הזו, החיוניות, המסירות, הרצון וההקרבה שלך - מכוסים עפר.
יאיר יקירי, טול בבקשה בשתי ידיך החסונות, את דמעותיכם של אבא מנחם, של אמא עדינה, כמו-גם של צחי, יואב, ויעל שלנו, של כל מי שבא להלווייתך, ושפוך אותן לפני בורא עולם. אל תפחד יאיר. אתה רשאי להיכנס, ובמלוא קומתך, אל גינתו של הקב"ה, לאחוז בידו, לאחוז בכיסאו, ולומר לו - די!
די ריבונו של עולם.
די ביגון ובשכול.
די במכאובים הנוראים.
די, ריבונו של עולם.
אתה יאיר יקירי, אהובי,
אתה יאיר, שינקת מהורים יקרים, מסורים ונפלאים. אתה יאיר, שהקרנת והשרשת ערכים נפלאים. אתה הוא הראוי לחיי עולמים.
יהי רצון שיתקיים בנו הכתוב: "ובלע המוות לנצח, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, אמן ואמן".
תא"ל הרב ישראל וייס
הרב הצבאי הראשי