סמ"ר פנחס פיני לוי ז"ל

האח מיקי
לפיני,
אחי שלי

עשר שנים חלפו מאז נפילתך בבקעה.
עשר שנים של געגועים, שבלעדיך יום האתמול אינו דומה ליום המחר.
זוכר אני את אותו בוקר ארור, את שיחת הטלפון בה נודע לי על נפילתך. באותו רגע השתנו חיי.
יום יום, אני חולף ליד משכנך החדש בהר הרצל ומוצא עצמי מסובב ראשי אליך, גרוני ניחר ודמעות מבצבצות בזווית עיני.
שנתיים לאחר נפילתך, שלג כבד בירושלים, ואני בניגוד ל"רציונל", מוצא עצמי פוסע בשעת לילה מאוחרת בשבילי "הר הרצל". המחשבה ששלג נערם על קברך אינה נותנת לי מנוח, וכאחוז תזזית אני מפנה השלג מעליו.
כך בלילה בהיר כאשר ההר מכוסה בשמלה לבנה וכוכבים בשמים, אני מזהה את הכוכב שלך ומתייחד אתך.
עשר שנים, מידי יום שישי אני בא לבקר אותך.
מטפח, מסדר, משקה את הערוגה לבל יבול הפרח.
הזמן שחלף אינו רופא ואינו מרפא.
תמונתך בחדרי תלויה. מידי יום אתה מביט בי ואני מביט בך.
אנו משוחחים, צוחקים, מתייעצים, עד אשר חודרת למוחי ההכרה ודמעה גולשת אל שולחן הכתיבה, אתה חי בעולם הבא.
אחי שלי,
אני כל כך מתגעגע, כל כך רוצה לגעת, לחוש, לחבק אותך, רק עוד פעם.
עוד פעם אחת.
אוהב אותך,
מיקי