סמ"ר פנחס פיני לוי ז"ל

שגרה / ללי בלובלנבלט
יום ג' כ"ה בחשון תשנ"א, השעה 9:30,
בוקר של "לכאורה" עוד יום שגרתי.
לפתע צלצול הטלפון קוטע את השגרה,
שכמה יפה היא ומשעממת גם כן.
מעבר לקו הייתה טובי אחותי שאמרה בקול שבור:"קרה לנו אסון, פיני נהרג"...
והשגרה המשעממת הפכה לנוראה ושחורה.
מי ייתן לנו את השלווה שבשגרה?
אחרי כל כך הרבה שנים הכל השתנה,
שוב שבת וחג, ושוב ימי הולדת ומשהו חסר בנשמה.
שוב תזכורות, ושוב עולה הדמעה,
ושום דבר לא מחזיר לנו את השגרה.
כמה קשה לראות את כולם,
במיוחד את שושי, רועי ודורון.
כמה הדמיון צובט את הלב בכל פעם מחדש,
כיצד גדלו לתפארת בזכות שושי, שהתמודדה עם הכל לבד -
עם הבכי, הכאב, הצער והתסכול של כל ילד מתבגר.
ושוב חוזרים לשיגרה.
האם זה הרבה לבקש, שהשגרה שנית לא תישבר?
ללי בלובלנבלט