סמ"ר פנחס פיני לוי ז"ל

יפעת כהן-קלמרו
פיני היקר!
אני חושבת שבהחלט הגיע הזמן שאספר לך איך השפעת על מהלך חיי (דרמתי ככל שזה עלול/עשוי להישמע).
ההליכה שלך ל"בויאר", לבית הספר שנחשב אז כבית ספר למחוננים, הציבה אצל אבא שלי קו-מטרה, "סטאנדרט" חדש, שצריך, רצוי, כדאי וגם מומלץ להגיע אליו. בעצם פתחת פתח, שאפשר לי לעבור דרכו.
וכך גדלתי, תוך הפנמה הדרגתית אך שיטתית של העובדה, שגם אני יכולה להגיע ל"בויאר". הרי פיני כבר היה שם, הצליח וגם המליץ.
אני לא בטוחה איך התייחסת אתה, לעובדה שגם אני הולכת ללמוד שם. אני רק זוכרת איך, בדחילו, הייתי מחפשת הזדמנויות לשאול אותך על מורה כזה או אחר, לערוך השוואות בין המורים המשותפים שהיו לנו (מתמתיקה, בן-זו...) ואפילו לקטר ביחד על עוולות חינוכיות שהיו ונשארו (כן, גם ב"בויאר" המהולל שלנו).
במסדרונות, היכן שתלויות תמונות המחזור של כל השנים, תמיד הייתי "משוויצה" בפני חברות, ומצביעה על תמונתו של בן-הדודה החתיך שלי.
גם היום, בטכסי הזיכרון שעורכים לבוגרים הנופלים, אני עדיין מצביעה בגאווה על תמונת החתיך - רק בחדר אחר.
הבחירה ללמוד ב"בויאר" סללה בפני את המסלול האקדמי, בדיוק כמו שאבא שלי תכנן, בדיוק כמו שאבא שלך רצה בשבילך, בטח כמו שאתה רצית בשביל רועי שלך.
אתה נמצא בלב של כולנו.
יפעת כהן-קלמרו