סמ"ר פנחס פיני לוי ז"ל

הבן דורון
אבא,
כבר עשר שנים שאתה לא אתנו.
זה נראה כמו אתמול, כשבאו והודיעו לנו שלא נראה אותך יותר,
היום בו לקחו ממני את כל עולמי - את אבא שלי.
קשה לילד בן שמונה לעכל את העובדה שכל יום אחר הצהריים, אבא לא יחזור יותר מהעבודה. שבארוחת ערב שישי, תהיה על השולחן צלחת אחת פחות, ובכל לילה לפני השינה, יקבל "נשיקת לילה טוב" אחת פחות.
כן זה קורה, אבל תמיד אצל אחרים, לא במשפחה שלי,
ועוד אבא שלי?! - בטח יש איזה חוק נגד זה.
אתה יושב ומחכה לרגע שבו יבוא מישהו ויאמר "זה בסדר, נגמרה ההצגה", ואז הוא יופיע עם החיוך המוכר והידיים פרוסות לצדדים...
אך הזמן עובר ואתה גדל, ולאט לאט אתה מבין שזה אמיתי, אבא הלך ולא יחזור.
והפצע לא מגליד. אתה מסתכל סביבך ורואה את החברים מבלים עם האבות שלהם, אתה מחייך לעצמך חיוך טיפשי, מלא מבוכה, נושך את השפתיים ומרגיש איך שהלב נצבט.
לא היה קל להחיות בלעדיך אבא. אתה לא היית לצידי לחלוק רגעים יפים ולעזור ברגעים קשים. לא היית כדי לתת, לתמוך, לאהוב, או פשוט להיות.
זה נורא מכעיס שלקחו אותך כל כך מהר. היו לי רק 8 שנים להיות אתך, ורציתי לעשות אתך כל כך הרבה.
השארת לי זיכרונות יפים, אך הם מעטים מדי.
אני יושב וחושב על כל אותם רגעים יפים שהיו לנו ביחד,
זוכר עד כמה היה לנו טוב, וכואב על הימים שלא יהיו...
אני יודע שאתה איתי תמיד, נוגע בחיי, הולך איתי צעד אחרי צעד, ומלווה אותי.
את ההבטחה שתיקח אותי לשחק ב"מפלצת", כשתחזור מהמילואים, כנראה כבר לא תקיים...
אוהב, דורון