סמ"ר פנחס פיני לוי ז"ל

הבן רועי
אבא,
זה מוזר, אף פעם לא חשבנו שלנו זה יקרה.
הנה, 10 שנים אחרי, זה עדיין בלתי נתפס.
אני זוכר את אותו בוקר מקולל, כשהתעוררתי לקול זעקותיה של אימי וידעתי. הבשורה המרה הכתה בנו ללא רחם, ובן רגע הפכה את חיינו. נתלשנו באכזריות לתוך מסלול חדש וכואב,
אל חיים בלעדיך.
כשהלכת הותרת חלל עצום, וכל מה שנותר היו הזיכרונות.
נשארת בן 37, שם, בנובמבר 90, ואילו אנחנו גדלנו והתבגרנו.
לא קל לגדול בלי אבא. היו אינספור רגעים שרציתי שתהיה פה בשבילי. לחלוק אתך חוויות, להתייעץ, לשוחח וגם סתם להרגיש אותך כאן אתנו, ביחד. הגעגועים אליך לא נתנו לי מנוח.
לפעמים אפילו כעסתי עליך שהשארת אותנו לבד, שלא יכולת להיאחז בחיים באיזה כוח על-אנושי.
אני מסתכל על התמונות שלך, בדמותך הצוחקת,
ואתה כל כך חי. איך קרה שקולך נדם, ולא ישוב?
אתה שוכב שם, מתחת לאבנים השקטות, בהר השלווה הנטוע בירוק, בין ציפורים מצייצות וגיבורים מתים.
אך רוחך מרחפת חופשייה, נוגעת בנו יום יום, שעה שעה.
חיה בלבנו תמיד.
כשאני חושב עליך ונזכר,
אתה מעלה דמעות בעיני,
וחיוך על שפתי.
לכאב ולגעגועים אין מילים...
אוהב תמיד,
רועי