פיני יקר שלי,
אני זוכרת את היום שנולדת - ילד יפה ושמח כבר מהדקה הראשונה של חייך.
אני זוכרת איך גדלת וצמחת להיות נער נבון.
אני מתגעגעת לאותם ימים בהם הבית היה מלא ושמח, לשבתות הנעימות ולחגים השמחים.
אני זוכרת כשהתגייסת לצבא, איך חיכיתי לימי שישי שתחזור הביתה. לבשל לך את "המאכלים של אמא" שאהבת, לגהץ לך את המדים ולעטוף אותך בחום ובאהבה.
אני מתגעגעת לימים וללילות שישבנו יחד ושוחחנו, איך תמיד היית מייעץ לי בחכמה.
כל כך שמחתי כשסיפרת לי שיש לך בת זוג, ולאחר כמה חודשים אמרת שאתם מתכוונים להינשא.
הסבת לי הרבה אושר כשהקמת בית ומשפחה, למדת, והגעת כל כך רחוק.
באיזו גאווה, הייתי תמיד מספרת עליך ועל משפחתך.
היית כל כך מאושר בדרכך, ובין לילה נקטפת.
אני לא אשכח את השעות במטוס, בדרך ללוס-אנג'לס, כשנודע שרונן אחיך שוכב פצוע בבית החולים.
היית צמוד אלי, ושמשת לי ולאבא משענת באותם רגעים קשים. ובימים שאחרי מותו של רונן נתת לנו כל כך הרבה תמיכה, אף שכאב לך מאד במות אחיך.
הבטחת להמשיך לטפל ולדאוג לנו, אך ההבטחה הזו נגדעה בטרם עת.
אני לא אשכח את הזעקה שזעקתי כשבאו להודיע לנו שנהרגת.
את הכאב הנורא והצער העמוק שחווינו, כשנקרעת כך מאתנו.
מאותו יום אביך נשבר ולא האריך ימים אחרי.
אני לא יכולה לתאר את געגועי אליך מאז - לא את הבכי בימים ולא את הדמעות בלילות.
אני עדיין רואה אותך בחלומותיי - צעיר, יפה ושמח, ומקווה שטוב לך. אני יודעת שיבוא יום ועוד ניפגש.
פיני ילדי שלי,
אוהבת אותך תמיד, ומתגעגעת מאד
אמא