פיני - בעלי, חברי ואהובי,
"שנשאר משפחה מאושרת ביחד". במילים אלו סיימתי את הברכה שלנו לרועי בבר מצווה שלו.
היינו מאושרים...
מאז אני נזהרת מברחות ומתרחקת מכתיבה.
עשר שנים והחלל בנשמתנו גדול. אותו חור בלב שלעולם לא ירפא. אני כותבת לך ומדברת אתך, אני מתייעצת אתך ומספרת לך, אך את הכל אני עושה בלב.
אתה יודע מה עובר עלי, אתה יודע מה קורה עם רועי ודורון - הבנים שלנו שכה אהבת, טיפחת, חינכת ודאגת.
אני יודעת שאתה יושב שם למעלה בחברת יקירים אחרים ומתבונן. אני מרגישה שאתה מלווה אותנו, מכוון אותנו, רואה הכל ויודע. לא פעם רועי ואני מפנטזים: "אילו אבא היה מגיע לרגע מה היה אומר, מה היה עושה, איך היה מגיב, למי היה מוקיר תודה וממי היה מתאכזב".
החיים זורמים, ממשיכים, לא תמיד קלים, אך אנו מתגברים על הקשיים היום יומיים. על הקושי בהיעלמותך קשה להתגבר -
אך ההולכים, אלה שאינם עוד בחיים, הם המפסידים העיקריים.
אנחנו הפסדנו אבא, בעל, חבר ואהוב, ואתה הפסדת את החיים.
אתה הפסדת את התענוג הגדול ביותר, לגדל את ילדיך המקסימים, ליות לצדם ולראות כיצד מילדים קטנים הפכו לגברים אחראים, נבונים, עצמאים ודואגים.
פיני, לאורך כל הדרך אני חייתי, פעלתי, גידלתי את ילדיך וחינכתי אותם כפי שהיית רוצה שאעשה ואני מבטיחה לך שאמשיך כך עד יומי האחרון.
מתגעגעת ואוהבת,
שושי.