בס"ד, אלול תשס"ב.
כשהתבקשתי לדבר על אביטל, ההבזק הראשוני שלי, היה לתאר אותה כפי שפגשתי בה, זמן קצר לאחר הנישואין שלהם. הם היו זוג צעיר, נשוי כחודשיים או שלושה. אנחנו זוג שזה עתה התארס. הגענו ל"שבת בגבעה". המראה הראשון שלי אותה היה כשהיא תולה כביסה, בין הרים ונוף עוצר נשימה... אמרתי לה: "וואו, אביטל, את כמו רחל אמנו". ובאמת... תוך החיפוש והעיון בדמותה ובפעלה של רחל אמנו, מצאתי השתקפות של מעשה אבות – סימן לבנים אותו אביטל ואבי קיימו בחייהם המשותפים, במס' נקודות שונות.
"הנהגה שקטה"
ההופעה ואזכור הראשון של רחל בתורה הוא בביטוי "והנה רחל בתו באה עם הצאן כי רועה היא" (בראשית כ"ט) חז"ל אומרים, שהפסוק בא לבטא שתי סגולות בהם התברכה רחל: מצד אחד היא רחל - קרי כבשה – שקטה, צנועה, קטנה. ומצד שני, רועה - מנהיגה, מדריכה ומובילה. בעיני, גם אביטל וגם אבי, כל אחד בדרכו, התברכו בשילוב הכל-כך נדיר של מנהיגות ועשייה כ"כ גדולה. תוך שקט וצניעות ולכאורה, קטנות או התבטלות עצמית.
הדרך שלהם להוביל, לא לוותה ברעש או גאווה על פועלם או מקום מגוריהם, הכל נעשה בשלווה, בדוגמא אישית ובלימוד מתמיד מכל אדם.
הנקודה הזו מובילה אותי לנקודה השניה בחייה של רחל והיא הקשר עם יעקב..
ברור לנו שהקשר הזוגי בין שלושת האבות והאמהות היה רווי אהבה וכבוד הדדי, ברמות שלמעלה מהשגתנו.
עם זאת, הזוג היחיד שהתורה מציינת את אהבתם טרם נישואיהם, הם יעקב ורחל. הקשר ביניהם נוצר מן הרגע הראשון. יעקב מיד מתמלא בכוחות אדירים כשהוא פוגש ברחל, ומצליח לעשות לבדו, מעשה שבד"כ עושים מספר רועים. גולל את האבן מן הבאר. לאחר המעשה הנ"ל אנחנו רואים את "וישק יעקב לרחל". מעשה לכאורה נועז, בוודאי בעיני הרועים האחרים שצופים.
צריך להבין שנשיקה של יעקב היא לא נשיקה רגילה. אדם שחלומו הוא של "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים..." הוא לא אדם רגיל. חלומותיו של אדם מעידים על רצונותיו, שאיפותיו ועולמו הפנימי. וזהו עולמו הפנימי של יעקב. יעקב היה איש תורה, איש תם יושב אוהלים. הנשיקה, סימלה קרבה גדולה מתוך התרוממות פנימית עליונה, מתוך תחושה של הברקה פנימית, של קשר נשמתי.
הקשר בין אבי ואביטל היה קשר נשמתי.
הקשר שאביטל האמינה בו וידעה את איכותו מהפגישות הראשונות. מי שהכיר את אביטל לפני ואחרי הנישואין, ידע לזהות את האור שקרן ממנה – את השלווה, השמחה, היופי והתחושה שהיא מצאה את מקומה ויעודה.
אי אפשר שלא להתייחס לשמות – אבי ואביטל , נשמה אחת שזורה בשניה – כך התאפיין הקשר הכל-כך מיוחד ביניהם.
הנקודה השלישית היא הענווה
רחל במהלך חייה יודעת את מקומה. מכירה בצורך להצטמצם או להצטנע כשצריך. חז"ל מספרים שיעקב אבינו שלח מתנות לרחל לפני החתונה על-מנת לחזק את הקשר הזוגי לפני הנישואין. לבן, בוחר להעביר את המתנות הללו ללאה. רחל רואה – ושותקת. לאחר החתונה, כשרחל הבינה שאביה זומם להחליף בינה לבין אחותה, היא בוחרת למסור ללאה את הסימנים על-מנת שלא לבייש ולהכפיש אותה. היעד של רחל היה להנשא ליעקב הצדיק. ההכרעה הבלעדית שלה היתה שאם יהיה איזשהו סיכוי לבנות בית עם יעקב, הרי שהבנין לא יהיה על חשבון אחותה הגדולה. היא משלמת מחיר אישי יקר, נדחקת שוב לפינה, ובלבד שלא לבזות את לאה.
חז"ל מגדירים את המעשה הזה, כצניעות דווקא. ולמה? מתוך הבנה שהבחירה שרחל עשתה היתה ממקום של הקטנה וסילוק כל מידה של אנוכיות או חשבון עצמי.
הצניעות והמסירות לכלל אצל אביטל, באה לידי ביטוי בעיני, ביכולת שלה לגדל את הילדים ולעבוד תוך כדי ידיעה והבנה שאבי ברוב שעות היום לא לצידה- ותפקידו ללמוד תורה. "אם הוא לא יעשה את זה השנה... מתי הוא יספיק...?"
אין זה מעשה פשוט, לא במובן הנפשי ולא החומרי.
אביטל היתה מוכנה לשלם מחירים יקרים למען אמונתה. היא בחרה להיות אמא לומדת ברובע כל יום רביעי, למרות שהדבר היה כרוך בנסיעות עם יגאל, במציאת סידור, בריצה אחר הצהריים לאכול ביחד איתו... והכל בשקט, ללא שמץ של קיטור או השמצה.
הנקודה הרביעית מביאה אותי למותה וקבורתה של רחל.
נקודה שהיום, הרבה יותר קשה לי להתחבר אליה ביחס לאביטל.
רחל אמנו נפטרה בי"א במרחשון על "אם הדרך". יעקב אבינו מסביר לבנו יוסף, ש"על פי הדיבור קברתיה שם", כאשר בנ"י יוגלו מארץ ישראל תצא רחל, תבכה, ותבקש עליהם רחמים.
"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה" הקבורה הזו היא לא מקרית.
הרב אבינר בספרו אומר שרחל, היא "הכח הפועל שבזכותו האומה מחזיקה מעמד". כח שלא בכדח נקרא "הכח של רחל". כלל ההיסטוריה האישית של רחל, היא בדרך ל... (שבע שנים המתנה, החלפה בינה ובין לאה, עקרות, לידת הבנים וותה המוקדם).
רחל עצמה היא אם הדרך. וכשישראל יוצאים לקראת שנים של גלות, נדידה וכאב – היא עומדת שם ומברכת אותם ומתוך שרחל מבכה על בניה ומאנה להנחם – לא מוותרת על עם ישראל או משלימה עם האובדן, מתוך כך " יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".
אנחנו נמצאים בתקופה של ימי תשובה – חלק מהמפרשים מסבירים את התשובה כ"חזרה למקור"..
אבי ואביטל חיו את המקור, כיעקב ורחל אמנו.
על עם ישראל עברו, עוברים ועוד יעברו זמנים קשים וכואבים. לא יצליחו לשבור אותנו – בניה של רחל. אנחנו עדיין על אם הדרך, תמיד נהיה. אבל נמשיך לצעוד חמושים בכח האלוקי של רחל אמנו. בכח של אבי ואביטל. כח שכל אחת ואחד מאיתנו בגלל ובזכות הימים הללו, צריך להוציאו לפועל – בדרכו וע"פ יכולתו.