בס"ד, אלול תשס"ב
אזכרה לאבי ואביטל
עומדים אנו בין שתי פרשיות המסיימות את השנה "וילך" והאזינו". קראנו בשבת שעברה בפרשת וילך: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני-ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני-ישראל". (דברים ל"א י"ט). ומפרש רש"י" "את השירה הזאת" – האזינו השמים – עד וכפר אדמתו עמו.
ומה כתוב בשירה הזאת? " האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי... הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא".
היום, ביום השלושים לעלייתם השמימה בסערה של הנאהבים והנעימים אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו, נדמה כאילו נכתבו פסוקים אלו בדיוק עליהם. השירה הזאת, שירת חייהם של אבי ואביטל ד' יקום דמם, אמנם תמה בעולם הזה, אך עומדת היא לעדות עדי עד לנו ולכל ישראל.
"האזינו השמים ואדברה – אותם שמים עליונים אשר נשמתם הגדולה שאפה אליהם.
ותשמע הארץ אמרי פי" – אותה הארץ אליה כה היטיבו להתחבר במסירות נפש של חיי יום יום.
אותה הארץ שהרוו אותה בדמם הטהור.
"אל אמונה ואין עוול - צדיק וישר הוא" – אין בינת אנוש משגת את דרכיו של בורא עולמים וכל שנותר לנו הוא להתבונן מהיכן צמח זוג שכזה, שהרי קידשו שם שמים בכפליים: גם בחייהם וגם במותם. במותם, ברור, וכך פוסק הרמב"ם: שכל איש מישראל אשר נהרג ע היותו יהודי הרי הוא בכלל מקדש ד' במותו וכאן לא רק שנרצחו אבי ואביטל על היותם שייכים לעם קדוש אלא שיד המרצחים פגעה בם על דבקותם באדמת הקודש אשר את עפרה חוננו באהבה גדולה.
חייהם של אבי ואביטל היו חיים של פשטות, הסתפקות במועט ומסירות נפש יום יומית לישוב הארץ ולימוד תורתה של ארץ ישראל. להשכים בכל בוקר ולנסוע בכבישי השומרון תוך סכנות מרובות כדי להשתלם בלימוד תורה, נדרשים לשם כך תעצומות נפש גדולות, ולא פחות מכך נדרשים תעצומות נפש מאביטל הממתינה בבית, בגבעה ועוסקת במלאכת הקודש של חינוך הילדים יגאל ונדב יבדל"א עד לשובו של אבי מהישיבה בירושלים לעת ערב.
ומהיכן שואבים כוחות נפש אלו?
נתבונן קצת במשפחות שבהן גדלו והתחנכו שניהם. זכו שניהם לגדול בבתים של נדיבות ועשיית חסד לקרוב ולרחוק. משפחת וולנסקי המקושרת לתורה וחסד ומשפחת למפרט האמונה על עזרה לכל נצרך במושב ובסביבה ואכן ספגו שניהם מלוא העומר של חסד, נתינה לזולת ונשיאה בעול עם חבר קרוב ורחוק. אביטל היתה קומונרית והיטיבה לעסוק בחינוך ובנתינה עד יומה האחרון ואבי הקדיש חייו לתורה, לחינוך ולביטחון העם והארץ.
אל ביתם הצנוע שבגבעה הביא עמו מטען המידות שרכש בבית ההורים בעיר הקודש ואביטל הביאה עמה את יסוד הנתינה לזולת ללא מיצרים, אפוף בניחוחה של אדמת המושב החקלאית המניבה פרחיה ופירותיה לעמה השב מאלפיים שנות גלות ומאירה פניה לשלום ומלכה, ההורים, המעבדים אותה באהבה רבה תוך חינוך כל ילדי המשפחה לנתינה וחסד.
פרשת "וילך" מסתיימת בפסוק: " ודבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת, עד תומם" אכן תמה שירת חייהם הנצחית והפרק בהלכות יישוב הארץ תוך מסירות נפש עילאית בחייהם ובמותם תוסיף ללוות את כולנו בכל עת.
הנחמה אינה מסורה לבני-דם אלא לבעל הנחמות לבדו והוא ינחם את המשפחה המאוחדת בברית דמים זו ויתן כוח לסבים ולסבתות אשר הפכו באחת להיות שוב הורים ליגאל ולנדב.
"הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".
דברי ההספד של הדוד מוטי (דודה של אביטל הי"ד) באזכרה לשלושים בבי"ס מורשה