אבי ואביטל ....
סבתא היתה כל כך גאה במוצאי-שבת שנפגשנו כולנו, כולנו באמת היינו שם.
למחרת ביום ראשון יצאתי עם חברות, יציאה שגרתית לחלוטין, בית-קפה.
חזרתי הביתה וכמו בשגרה עוד לילה נוסף. לא ציפיתי להתעורר מספר שעות לאחר מכן מצלצול הטלפון ומהדאגה של אבא, צעקה, שקט... אבא התחיל להסתובב בבית חסר מנוחה, הבנתי שהשגרה מתחילה להשתנות.
אבא אמר לאמא שאבי ואביטל נהרגו. הלם, דקה שלמה לא הבנתי, קפאתי במקום.
ומאז הכל קרה כל-כך מהר. מחוסר הרצון להאמין חיפשתי האינטרנט, חיפשתי תקווה שהתמונות זה בכלל לא אתם ושיופיע על המסך באותיות כענק "טעות" ושבכלל לא היה פיגוע. חוזרים לשגרה. איפה נדב ויגאל? שאלתי את עצמי, ומיד התחלתי להתקשר לבתי-החולים באזור ירושלים, ובכל טלפון שוב כמו באינטרנט חיכיתי שיאמרו שלא היה כלום, טעות, התבלבלות, חוזרים לשגרה.
לבית החולים "הדסה" הגיעו שני ילדים קטנים, לא הייתי מסוגלת לשמוע פרטים נוספים. אבא שמע ורשם פרטים חשובים.
סבא, סבתא, עירית יוגב והראל נמו את שנתם בביתם, לא מעלים בדעתם שעוד מעט הם יקומו לסיוט ולחלום הרע ביותר שידעו. אבא ואמא נסעו לבשר להם, ואני נשארתי עם נועם מתבוננת בה ישנה וחושבת כל הלילה על יגאל ונדב, כיצד ימשיכו מעתה חייהם בלי אבא ואמא? הכל השתנה מאז.
אתם חסרים בכל מקום, כשנפגשים בשמחות או באירועים עדיין עירית ויעל "נעלמות" כשצריך לפנות את משולחן השבת ולשטוף כלים, עדיין אני קמה ועושה ומצפה כמו תמיד - אביטל – שאת ואני נקום למטבח ונסדר את הבלאגן. נצחק עם עירית ויעל שהן כל-כך דומות... וכמותן גם אנחנו – אביטל.
יש לי לספר לכם שלפני חצי שנה התחתנתי עם איתי, השמחה הגדולה היתה מהולה משהו בעצב שאינו ניתן לתאר, כיצד לא נראה אתכם יחד בשמחתי, בשבת חתן הייתם כל-כך חסרים לנו כשכל המשפחה היתה ביחד.
אני יודעת שתמיד תהיו איתי.
אוהבת ומתגעגעת
אפרת, בת – דודה של אביטל