איתם שמעון הנקין ז"ל

איתם שמעון הנקין
לחדר נרות בן 31 במותו
בן חנה ויהודה הרצל
בן היישוב נריה
נולד בד' באדר א' תשמ"ד, 6/2/1984
נהרג בפעולת איבה
בי"ט בתשרי תשע"ו, 1/10/2015
מקום אירוע: סמוך לאלון מורה
באזור יהודה ושומרון
מקום קבורה: ירושלים - הר המנוחות
הותיר: הורים, ארבעה ילדים, חמישה אחים ואחיות

קורות חיים

הרב איתם שמעון הנקין נולד בירושלים בג' באדר א' תשד"מ (06.02.1984), בן לחנה ולפוסק ההלכה הרב יהודה-הרצל הנקין ונין לזקנו הגדול הרב יוסף אליהו הענקין.

הרב איתם גדל בשכונת קריית משה, שימש קומונר בתנועת אריאל, למד בישיבת ההסדר "ניר" בקריית ארבע ובמסגרת זו התגייס לגולני, שם היה מ"כ טירונים.

בשנת תשס"ד נשא הרב איתם לאישה את נעמה לבית ערמוני. בני הזוג קבעו את ביתם ביישוב נריה שבבנימין, שם גידלו את ארבעת ילדיהם. הרב איתם היה שותף מלא בגידול ילדיו יחד עם נעמה, ובני הזוג היו ידועים בשל זוגיות מופלאה ושותפות בכל פרט שבחיים. ולצד כל אלה היה, כדברי כולם, גם טבח לא רע.

בשנות העשרים לחייו היה איתם לתלמיד חכם וכן חוקר בתולדות הרבנות בדורות האחרונים. הוא הוסמך לרבנות בשנת תשע"ב.

הרב איתם חיבר שני ספרי הלכה ("לכם יהיה לאכלה" על חרקי מזון, אשר יצא לאור בשנת תשע"א עוד לפני הסמכתו לרבנות, וספר הלכה שני "אש תמיד - פירושים וחידושים בהלכות שבת", אשר זכה לראותו בעימוד ויצא לאור לאחר הירצחו), ספר היסטוריה "להכות שורש" על הראי"ה קוק והקרן הקיימת לישראל, ועוד כ-40 מאמרים בהלכה ובתולדות הרבנות. כמו כן לימד שיעור הלכה וכן שיעור ב"אישים ושיטות בהלכה" ב"מדרשת נשמת" בירושלים. בשעת מותו היה דוקטורנט בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, שם זכה במלגת רוטנשטרייך, והיה אמור לכתוב את הדוקטורט על החפץ חיים, בהנחיית פרופ' דוד אסף. בצד עיסוקיו בכתיבתו שלו עסק גם בעריכה של ביטאונים תורניים, כולל עלוני ממרא ומלילות, וכן היה מייסד וחבר מערכת של "אסיף" - שנתון איגוד ישיבות ההסדר.

תפוקתו של הרב איתם הייתה של תלמיד חכם המבוגר ממנו בשנים רבות, ורבים חזו לו עתיד כפוסק הלכה בולט בציונות הדתית, המקובל גם על העולם החרדי. ספרי ההלכה שלו זכו להסכמות מאת הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב שריה דבליצקי, הרב אשר זעליג וייס, הרב מאיר מאזוז, הרב אביגדור נבנצאל, הרב נחום רבינוביץ, ואביו הרב יהודה-הרצל הנקין.

כמחבר, ידוע היה הרב איתם בשל ידע עצום ויכולת להקיף נושא מכל פינה, חריפות, תעוזה, פסקנות, וכן חדות לשון. מצד אחד דברים הכתובים בעדינות ובענווה, ומנגד ללא מקום לספק או לערעור לאור רוחב הדעת והידע הגלום בהם. נועם קשרי אנוש לחוד ובירור האמת לחוד.

כך כתב הרב איתם בכתב העת "המעיין", באחד המאמרים האחרונים שפרסם בחייו:

"ייתכן שהקורא שואל כעת את עצמו, אם כן מה היוצא מכאן, בעד או נגד היתר מכירה? שאלה זו אינה רלוונטית לנכתב כאן. דעתו הפרטית של כותב שורות אלו בנוגע להיתר המכירה, כסוגיה הלכתית כלל ציבורית, אינה מועילה ואינה מורידה כהוא זה. המסר כאן, כמו גם במאמרים הקודמים שכתבתי בנושא זה, הוא אחר: את העובדות יש לברר בצורה מדויקת ומהימנה ככל האפשר, ולהיזהר מהטייתן בכוונה או שלא בכוונה על מנת שישרתו את העמדה הרצויה – כפי שניתן למרבה הצער למצוא בחלק גדול מהחומרים שנכתבו (ועודם נכתבים) בנושא השמיטה. המציאות נוטה מטבעה להיות מורכבת, וממילא הנטייה לתאר את הנתונים ההיסטוריים כאילו כולם עד האחרון שבהם אמורים לתמוך בעמדה הרצויה בהווה, הריהי רחוקה מרחק רב מבקשת האמת הראויה."

הרב איתם היה עורך מאמרים קפדן ודייקן, העושה זאת במאור פנים ובענווה. הוא השתתף בפורומים הדנים בנושאים הקרובים ללבו ולענייניו, כולל אוצר החכמה החרדי, שם אף כתב ביידיש. בתוך כל אלה שימש כמשיב וירטואלי המשתף מידיעותיו הרבות כל מבקש, שואל ופונה. העושר הקיים בכל תשובה, והידע הרחב שהפגין בכל שאלה שנשאל, היוו אבן שואבת לפונים מגוונים. כתב אחד ממכותביו הרבים: "פעם שאלתי ממנו איזה דבר ברמב"ם, והוא השיב לי ביאור ארוך בשיטת הרמב"ם בעניין הנשאל. אז כתבתי לו: בנוהג שבעולם כשנוגעים במנענע אחד בפסנתר יוצא קול בודד, ואני נגעתי במנענע אחד ותצא הרמוניה שלמה." (הלשון שאולה מתוך מכתב תנחומין של אז"ר למשפחת הראי"ה).

ביום חמישי בערב, אור לי"ט בתשרי, חול המועד סוכות תשע"ו (01.10.2015), יצאו בני משפחת הנקין לאחר מפגש חברים באלון מורה בדרכם חזרה לביתם. סמוך לאלון מורה ירו מחבלים מהמארב אל הרכב ורצחו את בני הזוג איתם ונעמה, לעיני ילדיהם שישבו במושב האחורי.

הרב איתם היה בן 31 במותו. הוא הובא למנוחות, לצד רעייתו שעלתה עמו בסערה השמימה, בבית העלמין בהר המנוחות, ירושלים. הותיר הורים, אחים וארבעה ילדים: מתן הלל (בן 9 בזמן הרצח), ניצן יצחק (בן 7 בזמן הרצח), נטע אליעזר (בן 4 בזמן הרצח) ואיתמר זאב (בן 9 חודשים בזמן הרצח).

כתב על הרב איתם פרופ' דוד אסף, מנחה הדוקטורט שלו באוניברסיטה תל אביב, אשר כינה אותו "ילד פלא":

"אהבתי אותו והערכתי אותו. אהבתי את אופיו הנוח והאופטימי, את ענוותנותו התמימה, את בת השחוק שהייתה נסוכה דרך קבע על פרצופו. אהבתי את גישתו החיובית וה'זורמת' לכל דבר ועניין, ובעיקר אהבתי את חוש ההומור הסרקסטי שלו, את יכולתו לצחוק על עצמו, על עולמו, על המתנחלים ועל ההתנחלויות... על העולם האורתודוקסי שבתוכו חי ועל העולם האולטרה-אורתודוקסי שאותו חקר...

ויותר משאהבתי אותו הערכתי אותו על ידיעותיו העצומות, על יכולת הלימוד וההתמדה שלו, על יסודיותו, חריצותו ויעילותו, על צורת חשיבתו המקורית והביקורתית, על תרבות הכתיבה המצוינת שלו, על יכולתו ללמוד מכל אדם ועל נדיבותו לחלוק את ידיעותיו הרבות עם כל אדם. בתוך תוכי הרגשתי סיפוק וגאווה שזכיתי בתלמיד כזה."

הרב שי הירש מנריה כתב:

"לראות את הרב איתם לומד עם הבנים שלו תורה, זו הייתה חוויה מיוחדת במינה. ראיתי אותו פעם לומד עם הבן הגדול, מתן הי"ו, שה' ישלח לו סייעתא דשמיא לגדול ולהמשיך את השושלת הזאת, ראיתי אותם יושבים ולומדים הלכה, 'יסודי ההלכה', ואני רואה את הרב איתם במהירות עצומה, בשטף ובלהט, עוברים על עמודים רבים, דיני ברכות ודיני תפילה ומלאכות שבת ועוד. זה רק ילד בכיתה ד', איזו אהבת תורה וברק בעיניים. וכן סיפר לי אחד מתושבי היישוב שראה אותם הולכים בדרך מבית הכנסת עד הבית ומדברים בדברי תורה כל הזמן. אני מקווה שדמות דיוקנו של אביו תעמוד לילד הזה ולכל האחים שלו ושנזכה שהם ימשיכו את דמותו ותורתו."

הרב יוסף אביב"י, תלמיד חכם ותיק ואיש חכמת הקבלה, כתב על הרב איתם:

"לא פגשתיו מעולם ולא הכרתי את כתיבותיו אלא מעט מזעיר. ומעט זה היכה בי כברק - כבר זמן רב שאני מחפש בין כל הכותבים הרבים על דברי ימי עמנו, מורינו ורבנינו אדם שאפשר לסמוך על דבריו. לכאורה מלתא זוטרתא היא, ולא היא. אני קורא וקורא ותמיד אני בודק במקור, ולאכזבתי קיים מרחק בין המקור ובין התולדה.

אבל את דברי הרב איתם הי"ד לא היה צריך לבדוק. הדיוק שלו היה מושלם, ועדיין אינני מבין כיצד הגיע אליו בחייו הצעירים. כשקראתי לראשונה את מאמרו על הספר מכותבי הראי"ה, וכשהתכתבנו במיילים על אודות פרטים בחיי הראי"ה, התפעלתי מההיקף ומהדיוק. היה ברור לי שאני קורא ומתכתב עם אדם מבוגר, שדבריו נשענים על שישים שנה של לימוד ואיסוף מידע. גילו נודע לי מהידיעה על הירצחו בידי בני עוולה. קראתי שוב ושוב את הידיעה ולא האמנתי לגילו הצעיר.

הידע העצום שלו, הכתיבה הבהירה והחדה והיכולת להקיף עניין שלם מכל פינותיו הקרובות והרחוקות היו דבר נדיר מאוד. בדרך כלל אומרים בעת פטירת אנשים חכמים זקנים 'אין יותר את מי לשאול'. ועתה אני אומר זאת על אדם צעיר שנהרג בדמי ימיו – אין יותר את מי לשאול. היה לנו אוצר בלום של חכמה ושל ידע, ואיננו עוד."