שרה גולדה שרהל'ה לישה פישר ז"ל

קורות חיים

שרה, בת אסתר-חי'ה ובנימין פישר, נולדה בחיפה בכ' בשבט תשי"ט (29.01.1959). אחותם של טובה, רפי, רוחל'ה וצביקה. היא גדלה והתחנכה בחיפה, למדה בבית הספר "כרמל" ובתיכון "עירוני ו'".

לאחר ששירתה בצה"ל, בחיל הנח"ל, פנתה שרה ללימודים אקדמיים. היא סיימה לימודיה בסמינר "גבעת וושינגטון" שליד קיבוץ יבנה, והוסמכה כמורה בכירה במגמת החינוך הגופני.

עם סיום לימודיה שרה התחילה לעבוד בתור מורה לחינוך גופני בבית הספר התיכון הדתי בטירת כרמל.

כעבור כמה שנים שרה נישאה לדוד לישה. הם עברו להתגורר ביישוב עטרת שבבנימין, ושרה עבדה באולפנת "צפירה" כמורה ממלאת מקום. אחר כך עברו לגור בנווה צוף (חלמיש), ושרה עבדה כמורה באולפנת "עפרה" ובבית הספר היסודי "אוהל שילה".

בשנים תשמ"ה עד תשנ"ב נולדו חמשת ילדיהם: יוכבד, שולמית, יעקב, משה ורות. גם כאימא במשרה מלאה שרה המשיכה בעבודתה בחינוך, ואף המשיכה בלימודיה. היא למדה בסמינר "ליפשיץ" בירושלים, ובשנה האחרונה לחייה סיימה לימודים לתואר ראשון בחוגים לגיאוגרפיה וליהדות.

שרה הייתה אישה נעימת הליכות, צנועה, חייכנית תמידית, מסורה למשפחתה וקשובה תמיד לבעיות הזולת. רוגע ושלווה אפיינו אותה, היא תמיד קיבלה כל אדם באשר הוא במאור פנים ובברכת שלום. בילדיה נהגה להחדיר את אותה אהבת אדם שידעה היא – "ואהבת לרעך כמוך" ו"כולנו אחים" היו משפטים השגורים על פיה תדיר. שרה אהבה את הבריות ואת החיים. היא הקפידה בנחישות ובהתמדה, בביתה כמו גם מחוצה לו, שכולם יהיו שמחים תמיד ואוהבים.

ביום שני ט"ו בחשוון תשס"א (13.11.2000), סמוך לשעה 16:45, הייתה שרה בדרכה הביתה לאחר יום עבודה נוסף כמורה לספורט באולפנת "מעלה לבונה". בקטע הכביש הסמוך לוואדי חרמייה (כביש 60 בין עפרה לשילה), עקפה את רכב ההסעה בו נסעה שרה מכונית ובה מחבלים. המחבלים פתחו בירי, ושרה נפגעה בצווארה ובראשה. היא מתה במקום.

שרה הייתה המורה הראשונה שנרצחה באירועי אינתיפאדת 'אל אקצה', כך מדווחת הסתדרות המורים. יום קודם לאירוע היא נפגשה בביתה עם אחיה רפי, מורה בבית ספר בשילה וסגן המנהל. השניים התכוננו לצאת לירושלים להפגנה נגד פיגועי הירי בשטחי יהודה, שומרון ועזה. שרה הכינה כרזה להפגנה – "דם יהודי אינו הפקר".

שרה הייתה בת 41 במותה. הותירה בעל וחמישה ילדים, הורים, שני אחים ושתי אחיות. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים. על מצבתה נכתב: "חינכה בנות ישראל לצניעות ואהבת ארץ ישראל".

המורה לאמנות מבית ספרה של שרה, דבורה קטובסקי, רשמה את דיוקנה של שרה, ובית הספר הוציא חוברת הנצחה לזכרה, "קול שרה". בחוברת מספרים עליה בני המשפחה, חברים, מורים ותלמידים. דוד, בעלה של שרה, מספר בחוברת על פעלתנותה וחריצותה בימי עוניה וגם אחר כך, משרווח למשפחה, על מעשי החסד שלה ודאגתה המתמדת לבעלה ולילדיה, ועל תורת החסד שבפיה והליכותיה. בסיום דבריו הוא כותב: "רבות בנות עשו חיל ואת (שרהל'ה) עלית על כלנה".

כתבה חברה של שרה: "נלקחת מאיתנו בחטף, ונשאר ואקום ענק... אבל הנוכחות שלך מורגשת, ממש מוחשית כשרואים סביב כל מה שעשית. האש שבערה בתוכך ממשיכה להקרין, להשפיע ולהאיר, מתווה את הדרך. דרך של אמת וצדק בלי פשרות. עוזרת ונותנת בלי חשבונות. שרה שלי, יחידה ומיוחדת, בשבילי את אש התמיד שבוערת".

כתבו בני המשפחה: "נזכור ולא נשכח את חיוכך, נזכור ולא נשכח את מבטך, את תמיכתך בכולנו לאורך כל הדרך, את האמונה האמיתית ששווה כל ערך. את אצילות הנפש, את העזרה, את הרצון והיכולת להקשיב, להבין ולהפיח תקווה. דעי שרהל'ה שתמיד תהיי בנשמתנו, תמיד נשמור לך פינה חמה בליבנו, נמשיך את דרכך, נשמור על אמונתך, נצעד תמיד לפי אור נרך".

בני המשפחה מציינים שאת הילדים דוד המשיך וימשיך לגדל ולחנך במסירות רבה לאותם ערכים שחינכה אותם שרה: אהבת הזולת, הכרת הטוב ואהבת ה', אותם ערכים שיעבירו הם לילדיהם ולדורי דורות.

אחיה ואחיותיה של שרה יוצאים מדי פעם לטיולים ברחבי הארץ, ובכך ממשיכים את המסורת בה נטלה חלק אחותם האהובה. הם מספרים כי שרה הייתה חובבת טבע, ובוודאי הייתה שמחה בידיעה זו.

ביישוב בו התגוררה שרה, נווה צוף, נוסדה קופת גמילות חסדים על שמה: "חסדי שרה". הקופה, אשר מתופעלת ומתבצעת בהתנדבות מלאה על ידי תושבי היישוב והילדים, מחלקת מנות מזון למספר רב של משפחות נזקקות ברחבי בנימין מדי חודש.

בני המשפחה, ואיתם החברים הרבים, התגייסו לכתיבת ספר תורה לזכר שרה.